פרשת ויקרא - המוסר האנושי מול מוסר הנצח

Mizbeah"דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה', מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם... והקטיר הכהן את הכל המזבחה עלה אישה ריח ניחוח לה'" (ויקרא א, ב-ח). האם לקחת בהמה שלמה ולשורפה דבר מוסרי הוא? לכאורה זה "בל תשחית"! בהמה זה דבר חי, לשורפה לשם מה? אמנם בקרבן "שלמים" ,שמוקרב רק החלב והיותרת שעל הכבד, ניחא אבל "עולה שכולה לה', מדוע?

 

הרמב"ם מסביר (מופיע ברמב"ן שם א, ט) שמצות שחיטה והקרבה כנגד עבודה זרה שרוחה בימיהם: הם עבדו לפרה, ואנו נשחט אותה לבורא. הרמב"ן (שם) מסביר שע"י השחיטה ועבודות הקרבן יחזור האדם בתשובה, כי יראה ויבין כי החוטא לאלוקיו ראוי שישפך דמו וישרף גופו, לולי חסד הבורא שמוכן להסתפק בקרבן בהמה תמורתו. אבל כל זה נכון לכאורה לעבר. למרות שכיום אין חשש שמאן דהו ישתחווה לבהמה (כרמב"ם)! ולחזור בתשובה אפשר באופן פרטי, בבית הכנסת ובבית המדרש (רמב"ן), ומדוע לקפד חיים בשביל זה?

"משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה (אבות א, מא). מסביר רבי עובדיה מברטנורא: "לפי שמסכת זו אינה מיוסדת על פירוש מצוה ממצוות התורה כשאר מסכתות שבמשנתה, אלא כולה מוסרים ומידות. וחכמי אומות העולם גם כן חברו ספרים כמו שבדו מליבם בדרכי המוסר כיצד יתנהג האדם עם חברו. לפיכך התחיל התנא במסכת זו – משה קיבל תורה מסיני – לומר שהמידות והמוסרים שבזו המסכת לא בדו אותם חכמי המשנה מליבם אלא אף אלו נאמרו בסיני".

רובם המוחלט של בני האדם עלי אדמות רואים עצמם כמוסריים, אבל באיזה קנה מידה? מי קבע מהו הדבר המוסרי או לא? האם הדבר המוסרי הוא האושר של הפרט או אולי אושר הכלל, גם כשהדבר מתנגש באושרו של הפרט? הנכון לשאוף לאושרו של הפרט או לתועלתו גם אם סותר את אושרו של פרט אחר? המוסרי להרוג אדם שרוצה לפגוע או להרוג אחר? המוסרי לא לעבוד וליפול כל כתפי וכספי הציבור? המוסרי לשלוט על עם אחר או לעוזבם ולתת בידם להזיק לנו?

אומות העולם נקטו בתקופות מסוימות כך ובתקופת מסוימות אחרת. בספרטה העתיקה הרגו תינוקות פגומים ומכוערים, כשההיגיון המנחה הוא הקמת חברה יעילה ובריאה. ואולם לנו קנה מידה אלקי: לא אנחנו קבענו מהו הדבר המוסרי – בורא העולם קובע! על פי המוסר האנושי אין להרוג סתם כך בעל חיים, אלא רק אם ינוצל במלואו לאכילה וכיו"ב. זהו דרך הטבע. אך התורה מלמדת אותנו שקרבן אינו מוקרב ל"ריק" אפילו הוא עולה כליל לה'. ע"י הקרבן נתקן כל העולם (של"ה, תורה שבכתב, בחוקותי), דביקות הקב"ה באומה הישראלית ובכלל האנושות (שבעים פרי החג כנגד שבעים האומות) ע"י הקרבנות היא. אין מוסר גדול מזה שכן כך ציווה בורא העולם! אין לבהמה התעלות כ"כ גדולה כמו לעלות על מזבח ה'! אין לעם ישראל יכולת להתקרב (מלשון קרבן) לקב"ה ולהיות מושפע ממנו רק טוב אלא ע"י הקרבנות!

"ויאמר שמואל לשאול... כה אמר ה' צבאות פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל... לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמל עליו, והמתה מאיש ועד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור" (שמואל א טו, א-ג). וכי מוסרי הוא להתנפל על אומה שלמה, שלא פגעה בישראל קרוב לארבע מאות שנה? שאול אכן רואה הדברים בעין "מוסרית": "ויחמל שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר" (שם ט). דבר זה הוא העומד בבסיס תוכחת שמואל הנביא: "ויאמר שמואל... וימשחך בקול ה'... ותעש הרע בעיני ה' (שם יז-יט). עיקרם של הדברים בדגש כי המלך יש לו ללכת אחרי המוסר האלוקי ולא אחרי המוסר האנושי. ונשים לב כי מודגש שם הויה דווקא, אותו שם שמופיע בלעדית בכל פרשיות הקרבנות, ללמדנו כי מצוות אלו מוסר הבורא הם, ולא לנו בני תמותה חולפים וארעיים לערער ולהרהר בהם.

אי"ה בעתיד יבא מלך המשיח להכחיד זרע עמלק (רמב"ם הל' מלכים פרק א, א, פרק ה', ה' ועי"ש הגהות מימוניות ובמכילתא סוף בשלח), לבנות המקדש ולהחזיר עבודת הקרבנות לתיקנה. זהו המסר הגדול שיש ללמוד מפרשת ויקרא שהיא גם פרשת עמלק: אין לנו יד ורגל במוסר אנושי משתנה וחולף! עבדי ה', אנו ומוסרנו מוסר אלוקי.

ובשלהי הדברים נזכיר דברי הרב קוק בעולת הראי"ה: לעתיד לא יקריבו קרבנות מבעלי חיים שגם בהם תבוא תודעה והבנה, אלא רק ממוצרי האדמה: מנחה. זהו פירוש הכתוב: "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות" (מלאכי פג, ד), המנחה שמקורה מהסולת תערב כקרבנות הבהמה שהיו מוקרבים בשנים קדמוניות.