פרשת בשלח - פחד וגבורה בעם ישראל

מאת: הרב יצחק פייגלין

קטגוריה: מ. פרשת בשלח

kriatyamsufפרשת בשלח פותחת במילים: "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹקִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹקִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה: וַיַּסֵּב אֱלֹקִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף ..." (שמות י"ג, י"ז - י"ח). פסוקים אלו מעוררים תמיהה, האם לאחר כל הניסים והנפלאות, והיד החזקה שראו בני ישראל במצרים, אין הם בוטחים בה' שיסייע להם לנצח את האויבים שיקומו עליהם בדרכם לארץ ישראל ?

 

קושיא זו מתעצמת בהמשך הפרשה, שם מתואר כיצד פרעה רודף אחרי בני ישראל: "וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ: וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ: ... וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם ...: וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'" (שמות י"ד, ו' - י'). כאן עומדים בני ישראל רק שבוע לאחר הנס המופלא של מכת בכורות בו חזו בהשפלתו של פרעה מלך מצרים, ועתה הם פוחדים ממנו ומשארית צבאו ? פחדם היה כה גדול עד שהם אומרים: "וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם: הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" (שמות י"ד, י"א - י"ב). הדברים ממש קשים לשמיעה, וכי היה מוטב לבני ישראל להישאר עבדים במצרים ולסבול עבודת פרך מאשר להילחם על חירותם ??

עוד יותר מפתיעה תגובתו של משה לדברים הנ"ל: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם: ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן" (שמות י"ד, י"ג - י"ד). משה אינו גוער בעם, להפך, נראה שהוא מצדיק את פחדם מהלחימה, אך מרגיעם בעודה שהם לא יצטרכו לעשות זאת, אלא ה' הוא זה שילחם, הם נדרשים רק להחריש !

נוסיף עוד פרט חשוב, שצבאו של פרעה היה כבר מוכה וחבול, כמות הפרשים לא הייתה גדולה, "שש מאות רכב בחור ... ושלישים על כולו", מסתבר שצבא זה לא מנה יותר מכמה אלפי חיילים. מנגד בני ישראל מונים שש מאות אלף !! גברים מעל גיל עשרים. בנוסף הכתוב מעיד ש"בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה" (שמות י"ד, ח'), ומהי אותה יד רמה ? גם כאן הכתוב בתחילת הפרשה מעיד "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות י"ג, י"ח), וכך מבארים חז"ל במדרש: "וחמושים עלו בני ישראל שעלו מזוינין" (שמות רבה כ', י"ט) ובמקום אחר בארו: "ששים רבוא שיצאו ממצרים מבן עשרים שנה ומעלה מגבורי ישראל להביא טף ונשים כולם אחוזי חרב וחמושים עלו בני ישראל, מלומדי מלחמה" (במדבר רבה י"א, ג'). בעקבותם מבאר רש"י: "אין חמושים אלא מזויינים וכה"א (יהושע א) ואתם תעברו חמושים. וכן תרגם אונקלוס מזרזין כמו (בראשית יד) וירק את חניכיו וזריז"[2]. וכך מבאר האבן עזרא "פירושו חגורי חומש למלחמה. כמו חלוצים תעברו. שפירושו חגורי חלוצים", וגם את הביטוי "יד רמה" מפרש האבן עזרא בדרך זו: "לא יצאו כדמות בורחים והיה עמהם כל כלי המלחמה". ובדרך זו פירשו גם הרשב"ם,[3] הרמב"ן[4] והחזקוני[5].

מהו מקור הפחד ?
מכל האמור לעיל, צצה ועולה השאלה, מהו מקור הפחד המוגזם שאין לו כל הצדקה רציונלית ? הרי פחד הוא דבר טבעי, אך אנו מצפים שפחד יהיה רק כאשר ישנו איום אמיתי ומוחשי, כאן לא ברור מדוע פחדו בני ישראל. שאלה זו נשאלה ע"י האבן עזרא: "יש לתמוה איך יירא מחנה גדולה של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם ? ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם ? " (שמות י"ד, י"ג). ובלשון דומה ה"חזקוני":"מה ראו ישראל לירא כל כך משש מאות רכב והלא הם היו ששים רבוא וכולם בני עשרים שנה ומעלה וחלוצי צבא, כדכתיב וחמושים עלו בני ישראל" (שמות י"ד, י"ג).
נוסיף ונעיר, שאותה תמיהה קיימת גם לגבי המרגלים, שהיו "כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (במדבר י"ג, ג'), כיצד נתפשו לאותו פחד מפני יושבי כנען: "עַז הָעָם הַיּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם: ... לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" (במדבר י"ג, כ"ז - ל"א).

האבן עזרא, מציע תשובה: "כי המצרים היו אדונים לישראל וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה. ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו. והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה. הלא תראה כי עמלק בא בעם מועט ולולי תפלת משה היה חולש את ישראל", ובדרך זו משיב גם החזקוני: "אלא יראים היו להלחם עם אדוניהם, משל לעבד המפחד מאדוניו תמיד".
גם בענין החלטת ה' לא להוביל את בני ישראל דרך ארץ פלישתים, נותן הרמב"ם הסבר דומה: "שאין בטבע האדם שיגדל על מלאכת עבדות בחומר ובלבנים והדומה להם, ואחר כן ירחץ ידיו לשעתו מלכלוכם וילחם עם 'ילידי הענק' פתאום" (מורה נבוכים ג', ל"ב).

הפחד שעטף את בני ישראל, אינו מסתיים בחרדות בלילה, אלא יש לו השפעה על יכולת קבלת ההחלטות בתחום המוסרי אמוני. וכך כותב הראי"ה: "מקור כל חולשה וכל רפיון חמרי מוסרי ושכלי, הוא רק הפחד העובר את גבולו; הוא יאיים על האדם, שלא יעשה כל דבר לישועתו, שלא ינקף אצבע להצלתו, שמא ינזק, שמא יביא עליו רעה לא יוכל כפרה, עד שהוא עושהו לחלש ומלא רפיון, עד שמעצלות ואפס מעשה הוא נופל בכל רע" (עקבי הצאן מאמר הפחד). כך היא השפעתו של הפחד על האדם הפרטי, אך הפחד הנופל על עם שלם גורם לרעה גדולה הרבה יותר, וכך מבאר זאת הראי"ה בהמשך דבריו: "הפחד 'מחמת המציק אשר כונן להשחית' השפיל את הנפש הכללית של עם זה האזור בגבורה, עד שנעשה מלא מגור ופחד מכל מחשבה ורעיון, וממילא מכל חפץ פועל ומעשה גדול וכולל".

איך יוצאים מן הפחד ?
התשובה לשאלה כיצד ניתן לרפא עם בעל נפש שפלה, היא זמן, מאמץ וחוויות שמקנות לעם נפש גבוהוגבורה. בעצם, זה מה שארע לאבותינו, עם יוצאי מצרים לא נכנסו לארץ ישראל. דור זה התחלף בדור חדש בעל נפש גבוהה יותר, דור שהתחנך על סיפורי גבורת ה' במצרים, אך הוא עצמו לא סבל עול שעבוד. בדרך זו מבאר האבן עזרא, שאת ראשית דבריו הבאנו לעיל: "והשם לבדו שהוא עושה גדולות, ולו נתכנו עלילות, סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים. כי אין כח בהם להלחם בכנענים עד שקם דור אחר דור המדבר שלא ראו גלות. והיתה להם נפש גבוהה כאשר הזכרתי בדברי משה בפרשת ואלה שמות". בדרך זו מבאר גםהרמב שאת ראשית דבריו הבאנו לעיל: "שהיה מחכמת האלוה להסב אותם במדבר עד שילמדו גבורה - כמו שנודע, שההליכה במדבר ומעוט הנאות הגוף מרחיצה וסיכה וכיוצא בהם יולידו הגבורה, והפכם יוליד רוך לב - ונולדו גם כן אנשים שלא הרגילו בשפלות ובעבדות" (מורה נבוכים ג', ל"ב).

האבן עזרא מוצא חיזוק להבנה זו, כדי להסביר מדוע סיבב ה' שמנהיגו הבחיר ביותר של עם ישראל, משה רבנו, יגדל בבית פרעה, בית של עבודה זרה, ולא באיזה תלמוד תורה: "ומחשבות השם עמקו ומי יוכל לעמוד בסודו ולא לבדו נתכנו עלילות. אולי סבב השם זה שיגדל משה בבית המלכות להיות נפשו על מדרגה העליונה בדרך הלימוד והרגילות ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים. הלא תראה שהרג המצרי בעבור שהוא עשה חמס. והושיע בנות מדין מהרועים בעבור שהיו עושים חמס להשקות צאנן מהמים שדלו" (שמות ב', ג')

סוף דבר, ההליכה ארבעים שנה במדבר, הייתה אמנם עונש על חטא המרגלים, אך מסתבר מתוך מה שביארנו עד כה, שעונש זה אינו רק מידה כנגד מידה "בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה" (במדבר י"ד, ל"ד), אלא יש כאן תכנון אלוקי ארוך טווח בו נפש העם המושפלת מתחלפת אט אט בנפשות צעירות גבוהות בעלות גבורה !

וכאז כן היום מבאר הראי"ה: "אי אפשר שיחול רוח הקודש והמאור האלהי על ישראל כי אם כשיסיר מקרב נשמתו את הפחד הרע והפרוע, אשר דבק בו כמכה מלפפת, ממשך ימי הגלות והרדיפות של שונאיו השפלים והרעים... ההצלה היותר נכבדה לעמנו לעת כזאת היא הסרת הפחד הדמיוני הרוחני מתוך הלב, להראותו ברור כשמש, שאין לו כלל וכלל ממה לפחוד" (עקבי הצאן מאמר הפחד).

כמה נכונים הדברים הללו לדור הגאולה בכלל, ולימים אלו בפרט. עומדים אנו מול מתקפות טילים רצחניות של אספסוף חלש ודל ואיננו מסוגלים לו ! אין זה מפני חוסר כוחנו, כח יש לצה"ל. אוזלת ידינו נובעת מרפיון ידינו, מהעדר נפש גבוהה של גבורה מהנהגת האומה, וממילא אותה רוח נכאים של פחדנות מחלחלת לכל שכבות העם. מוטל עלינו בעלי האמנה, לחזק את עצמנו בנפש גבוהה, להשפיע על סביבתנו, ומתוך כך אולי יחון ה' אף את מנהיגנו בגבורה הראויה לעם ה'.


[1]. את עיקר הרעיון במאמר זה שמעתי מפי חברי הרב אבישי שרייבר (משמש היום כר"ם בישיבת שיח) בעת לימודינו ב"מישמר של יום חמישי" בישיבה התיכונית בנתניה.
[2]ידועים דברי חז"ל: "וחמושים אין חמושים אלא מזויינין ... ד"א וחמושים יש מהן שעלה בארבעה דורות ויש מהן שעלה בחמשה דורות. ד"א וחמושים עלו מלמד שעלו עמהם גרים ועבדים חמשה כיוצא בהם. ד"א וחמושים עלו שלא עלו עמהם אחד מחמשה ויש אומרים אחד מחמשים ויש אומרים אחד מחמש מאות" (מכילתא דרשב"י י"ג, י"ח, וכן במכילתא דרבי ישמעאל בשלח) שאף הובאו ברש"י הנ"ל כפירוש נוסף "ד"א חמושים מחומשים אחד מחמשה יצאו וד' חלקים מתו בשלשת ימי אפילה", אך זה כאמור רק דרש נוסף, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו.
[3]. "וחמשים - בכלי זיין שהיו הולכים לירש את ארץ כנען כמו שכתוב למעלה ואומר אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני וגו'. וכן תעברו חמושים דיהושע".
[4]. "וטעם וחמושים עלו בני ישראל לומר כי אע"פ שהסב ה' אותם דרך המדבר היו יראים פן יבאו עליהם פלשתים יושבי הערים הקרובות להם והיו חלוצים כמו היוצאים למלחמה".
[5]. "הם היו ששים רבוא וכולם בני עשרים שנה ומעלה וחלוצי צבא, כדכתיב וחמושים עלו בני ישראל".