פרשת שמיני - נדב ואביהו מול אהרון: רגש מול שכל

brainנדב ואביהו, הקריבו אש זרה על גבי המזבח. חז"ל נתנו שני הסברים לחטא זה. האחד, שנכנסו שתויי יין למקדש. השני, שהורו הלכה בפני משה רבם. המהות של שני טעמים אלה, היא שבני אהרון זלזלו בדבר גדול. ע"פ הטעם הראשון, זלזלו במעמד של חנוכת המשכן בכך ששתו יין באותו היום. ע"פ הטעם השני זלזלו במשה רבם, בכך שלא הסתפקו בצורת ההקרבה שהורה משה רבנו, אלא הוסיפו בעצמם, אש שהיא זרה.

 

העיקרון אותו אנו למדים מכאן, הוא שבעולם המעשה אין מקום לכאורה לחידוש של האדם עצמו, אלא עליו לקבל את הדרך אותה התוו לנו מסיני (1). ואף על פי שהמעשה של נדב ואביהו נראה להם בשעתו מאוד מתקבל על הדעת, ויתכן שחשבו שע"י שתית היין יצליחו להגיע לדבקות עליונה, או שע"י הקרבת הקטורת יעלה עוד יותר נחת רוח לפניו, הרי ש"כוונתם היתה רצויה אך מעשם לא היה רצוי". 

אלא, שכמה פסוקים לאחר מכן בפרק י', מופיע דו שיח מעניין בין משה לאהרון:
"טז וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת, דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה--וְהִנֵּה שֹׂרָף; וַיִּקְצֹף עַל-אֶלְעָזָר וְעַל-אִיתָמָר, בְּנֵי אַהֲרֹן, הַנּוֹתָרִם, לֵאמֹר.  יז מַדּוּעַ, לֹא-אֲכַלְתֶּם אֶת-הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ--כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, הִוא; וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם, לָשֵׂאת אֶת-עֲו?ֹן הָעֵדָה, לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם, לִפְנֵי ה'.  יח הֵן לֹא-הוּבָא אֶת-דָּמָהּ, אֶל-הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה; אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ, כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי.  יט וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל-מֹשֶׁה, הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת-חַטָּאתָם וְאֶת-עֹלָתָם לִפְנֵי ה', וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי, כָּאֵלֶּה; וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם, הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'.  כ וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּיטַב בְּעֵינָיו."

 בפסוקים אלה מתואר, שאף על פי שמשה ציווה לאכול את החטאת במקום הקודש, בני אהרון שרפו אותה. לכאורה, יש כאן חזרה על אותה הטעות של נדב ואביהו. אהרון פעל כאן מסברה (2)- "ותקראנה אותי כאלה, ואכלתי חטאת היום"? - ביום שקרה בו אסון כזה האם אפשר עוד לאכול? היינו מצפים לאור הלקח מחטא נדב ואביהו, שמשה יאמר שאמנם כן. אם כך היה הציווי, כך צריך לעשות! אך למרבה הפלא, "וישמע משה ויטב בעיניו". הסברה של אהרון מתקבלת על הדעת. והנה, ע"פ הסברה של אהרון, שינו מדברי משה.

צריך ככל הנראה, לחלק בין מעשהו של אהרון, למעשם של נדב ואביהו. מעשם של נדב ואביהו נבע מתוך התרגשות- מעין אקסטזה. מה שהביא אותם לפעול, היה הרגשת התעלות שלא נבעה מהשכל. שוב, או מפני שהיו שתויים, או שהיו כל כך נפעמים מהמעמד, שזלזלו במשה רבם ופעלו ע"פ הרגשתם. לא כן אהרון. אהרון, קיבל את ההחלטה בסברה (3)- בשכל. היה לו שיקול דעת, וסברה ישרה ששכנעה את משה. ולא רק פעילות מתוך התרגשות יתרה.

כאן בעצם טמון היסוד של כל התורה שבעל פה: ההופעה השלמה של התורה היא בשילוב של דברי ה', עם סברותיהם של חז"ל. התורה אינה אוסף של ציווים מנותקים, אלא היא חיה בתוכנו ומתחדשת תדיר בעולמנו. אך כדי לחדש, דרושה הסברה הישרה במצב של ישוב הדעת, וענווה על מנת לקבל את דברי הגדולים מאתנו. שתי מידות אלה התקיימו באהרון, שידע לזהות את המאורע הגדול ולהגיב בדממה ובהכנעה.

 


[1] עיין בפירושו של הרש"ר הירש, שמרחיב בעניין זה.
 [2]עיין בפירוש רשב"ם שכך הסביר.
 [3]עיין ב 'העמק דבר'  לנצי"ב מוולוז'ין, שמסביר שהיה כאן דיון מחשבתי בין משה ואהרון, ולא פעילות מתוך אינטואיציה רגשית.