פרשת יתרו - מצוות כיבוד אב ואם

מאת: מוטי אלבז

קטגוריה: מ. פרשת יתרו

lechitzat_yadעם ישראל יצא ממצרים עבר את ים סוף ועכשיו מגיע אל המעמד שאליו חיכו "מעמד הר סיני" קבלת התורה, עשרת הדברות שעם ישראל קיבלו שם, קבלו חשיבות מאוד גדולה בעיני חז"ל וכמו שנאמר בג"מ בברכות (יב ע"א) "אף בגבולין בקשו לקרות (קריאת שמע) עשרת הדברות אלא שכבר ביטלום מפני תרעומת המינים", אחת מהמצוות שקבלנו שם הייתה מצוות כיבוד אב ואם (אחת מהמצוות שנאמר עליה שכר מפורש). ננסה קצת לעיין במצווה זו, ונראה שמצווה זו לא רק עם ישראל מקיימה אלא עוד אנשים.

 
נאמר במדרש (בראשית רבה סה טז):
טז ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות, מה שחמד מנמרוד והרגו ונטלן, הה"ד (משלי יב) חמד רשע מצוד רעים, אשר אתה בבית, שבהן היה משמש את אביו, אר"ש בן גמליאל כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששמש עשו את אביו, אני בשעה שהייתי משמש את אבא הייתי משמשו בבגדים מלוכלכין, ובשעה שהייתי יוצא לדרך הייתי יוצא בבגדים נקיים, אבל עשו בשעה שהיה משמש את אביו לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות, אמר אין כבודו של אבא להיות משמשו אלא בבגדי מלכות.

המדרש מראה לנו עד כמה גדולה הייתה מצוות כיבוד הורים גדולה וחשובה בעיני עשו, עד שר"ש בן גמליאל אומר שלא שימש את אביו נשיא ישראל אפילו אחד ממאה ממה ששימש עשו. ברי איפוא שעשו קיים את המצוה ע"פ דקדוקיה כמו שמופיע ברמב"ם בהלכות: אי זהו מורא ואי זהו כבוד, מורא לא עומד במקומו ולא יושב במקומו...אי זהו כבוד מאכיל ומשקה מלביש... " (רמב"ם הל' ממרים פ"ו ה"ג)

אך אם נעיין בכל ההלכות שמופיעות ברמב"ם נראה שעשו פספס משהו אחד. כותב הרמב"ם שם, על כך שאדם חייב במצווה זו גם לאחר מות אביו או אמו:"וחייב לכבדו אפילו לאחר מותו, כיצד היה אומר דבר שמועה מפיו לא יאמר כך אמר אבא, אלא אומר כך אמר אבא מרי אני כפרת משכבו, (שם פ"ו ה"ה). והדבר קשה קצת שכן דווקא עניין זה עשו לא קיים כמו שהכתוב מעיד על כך:
"וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב עַל הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי" (בראשית כז)

מסביר רש"י שם על הפס': יקרבו ימי אבל אבי - כמשמעו, שלא אצער את אבא. משמע שלא חשש עשו הרשע אלא בכיבוד אביו רק בחייו, אבל, לאחר מותו לא חשש לכך - אם כן מדוע שיבחו חז"ל את מצות כיבוד אב ואם של עשו, וכאן משמע שלא חשש לעניין זה כלל, וראינו שיש לכבד את ההורים גם לאחר מותם?

יש לחקור מהי מהות מצוות כיבוד הורים, האם עניינה מצוות "שבין אדם לחבירו" או "שבין אדם למקום", את הנפקא מינה מדבר זה כותב המנחת חינוך (מצווה לג): "ומצוות עשה היא ככל מצוות שבתורה לעניין תשובה, דתשובה מכפרת. ומ"מ אני מסופק, לפי המבואר ברמב"ם הלכות תשובה...שעבירות שבין אדם לחברו לא מהני תשובה ולא יוה"כ עד שירצה את חברו, אם כאן במצווה זו של כיבוד שהוא נוסף, שגזירת הכתוב שנוסף על כיבוד כל אדם, שבאדם אחר אין איסור אלא לצערו וכאן מצווה לכבדו, אם לא כיבדו אפשר שהיא רק מצוות המקום ברוך הוא ולא בין אדם לחברו, שבין אדם לחברו אינו אלא במה שהוא שווה לכל אדם, אבל כאן הוא רק באביו ואמו, א"כ אינו אלא כמצוות שבין אדם למקום. או דלמא כיוון שהשם יתברך צווה זו המצווה בין אדם לחברו, הוי בין אדם לחברו ולא מהני תשובה אם לא שירצה את אביו ואמו.

המנחת חינוך מביא לנו את שני הצדדים שגם שנראה בפשטות שמצווה זו היא בין אדם לחברו, שהלא לכבד כל אדם וכ"ש לא לצערו ודאי שבין אדם לחברו הוא וכ"ש באביו ואמו. אבל אפשר גם לומר שתוספת הכבוד והמורא שיש במצווה זו, יתכן שהיא רק כמצוות המקום ברוך הוא. ונפק"מ בעניין הכפרה האם מספיק תשובה (כמו כל עבירה שבין אדם למקום) או שגם צריך לרצות את הוריו (בין אדם לחברו).

נעבור למפרשים ונראה איך הם הגדירו מצווה - זו בין אדם לחברו, או בין אדם למקום: (בהמשך נראה אם יש כיוון נוסף למצווה זו). יש שסוברים שמצווה זו היא מן המצוות הנוהגות בין אדם לחברו, והטעם שיש פה עניין של הכרת הטוב של הבן להוריו וכך כותב ספר החינוך (שם): "משרשי מצוה זו, שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה". 
יש פה עניין של הכרת טובה, שהם גומלים לו והביאוהו, וזה כמו הלוואה ועזרה שהוא צריך להחזיר להם - כמו פרעון חוב (ירושלמי פאה פ"א ה"א) ומי שלא מכבדם נקרא רשע - "לווה רשע ולא ישלם" . ודבר נוסף שיוצא מזה, שע"י שידע להכיר טובה להוריו כך גם יעלה מזה להכיר טובה לקב"ה, שהוא זה שנתן לנו את השכל והנשמה שבלעדיה הגוף לא שווה כלום.

המשך חוכמה (דברים ה, טז) כותב: שלמרות שטעם המצווה היא משום הכרת טובה שלכאורה היינו אומרים - מה קורה במקרים בהם ההורים לא גידלו את הבנים ולא טרחו בעבורם (שמאז שהיו קטנים הם הלכו וגדלו בעצמם)? עדיין מצווה הילד לקיים מצוות כיבוד הורים שכן בנ"י נצוו על מצווה זו במדבר ושם לא היה טורח להורים - היה מן מהשמים, הבגדים היו מתכבסים עליהם, ומים עלו אליהם, ובכל זאת הם צוו במדבר לקיים מצווה זו.

מצד שני אפשר לראות מצוה זו כמצווה שבין אדם למקום (הראיה - שנכתבה בלוחות בצד של מצוות שבין אדם למקום) משום כבוד לשותפיו של הקב"ה: ת"ר, שלשה שותפין הן באדם: הקב"ה, ואביו, ואמו, בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אמר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני. (קידושין ל ע"ב).

כך גם כותב הרמב"ן על הפס' "כבד את אביך": "כבד את אביך - הנה השלים כל מה שאנו חייבין בדברי הבורא בעצמו ובכבודו, וחזר לצוות אותנו בעניני הנבראים, והתחיל מן האב שהוא לתולדותיו כענין בורא משתתף ביצירה, כי השם אבינו הראשון, והמוליד אבינו האחרון, ולכך אמר במשנה תורה (דברים ה טו) כאשר צויתיך בכבודי כן אנכי מצוך בכבוד המשתתף עמי ביצירתך.
משום היות ההורים שותפים לבורא יתברך ביצירת האדם מוטל על הבנים לכבדם ולכן גם הגמ' אומרת שאם אדם מכבד את הוריו "מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם" ומאידך אם ציערם כאילו ציער את הקב"ה, למרות שההורים יש להם חלק רק בעניין הגשמי של יצירת האדם: אבל כיוון שהם הממשיכים של היצירה של הקב"ה אז הם נחשבים שותפים.

טעם נוסף - חיזוק האמונה:
בעל הטורים (על דברים כז טו-טז) אומר שאדם שמזלזל בכבוד אביו ואימו אמונתו עלולה להפגם.

המהר"ל (תפארת ישראל פרק מה) כותב שבזה שמכבד את הוריו הרי בזה דוחה את הרעיון הכפרני שהעולם קדמון , ומודה בעובדה שהוריו הולידו אותו ומכיר בכך שגם הם נולדו ע"י הוריהם וכן מדור לדור עד אדם הראשון שנוצר ע"י הקב"ה. כלומר יש במצווה זו משום בסיס לאמונה ולכן מצווה זו ומצוות השבת נצטוינו עליה כבר במרה, עוד לפני קבלת התורה - שהשבת מורה על האמונה בבריאת העולם, וכיבוד ההורים אמונה שהקב"ה ברא את האדם. ולכן הם גם נסמכו בלוחות הברית שבת וכיבוד הורים.

אך אם נעיין רגע בדברי השו"ע (יו"ד ס' רמ סע' יט): אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם שלא יביאם לידי מכשול אלא ימחול ויעלים עיניו מהם שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול" - משמע בפשטות שמצוה זו היא בין אדם לחבירו, שכן אב שמחל על כבודו, כבודו מחול, ופטורים מלכבדו. ואם נאמר שזה בין אדם למקום, למה מועילה מחילתו?

הן אמת שאפשר לדחות ראיה זו, שכן יתכן לומר שברגע שהאב מוחל על כבודו, שוב אין מעשה זה נחשב "כיבוד" בשבילו, שהרי סוף סוף המצוה היא "לכבדו", ועל כן שפיר ניתן לומר "שבין אדם למקום" היא, אלא שהאב מפקיע במחילתו שאין זקוק הוא ל"כבוד" זה.

אכן, ראוי להבין את הכתוב בספר החסידים (סימן תקע"ג): "אב שמחל על כבודו מחול בדיני אדם, אבל בדיני שמים חייב." הרי ממה נפשך - אם מחילת האב מועילה, מדוע בדיני שמים חייב? כמו כן יש להבין את דברי הרדב"ז (שו"ת הרדב"ז ח"א סימן תקכ"ד): "אומר האב לא בעינא מועיל רק לפטור מהעונש, אבל אכתי מצווה איכא לכבדו..."

ושוב צריך ביאור שהרי אם מועילה מחילתו - מדוע עדיין מצווה היא לכבדו?
אלא צריך לומר כי מצוות "כיבוד אב ואם" אינה מצווה ש"בין אדם לחברו" בלבד, ומאידך אינו מצווה ש"בין אדם למקום" בלבד. אלא אדרבא, נאמר כי מצווה זו כלולה משניהם יחדיו. רק לאור זה נבין את דברי ספר החסידים והרדב"ז שכתבו שאומנם מחילת האב מועילה, אך עדיין צריך (או מצווה) לכבדם, שכן מחילת האב הועילה ששוב אין חיובה מכח "בין אדם לחברו", שהרי מחל על כבודו, ברם, אכתי חייב (או מצווה) לכבדם מכוח "בין אדם למקום" וכלפי זה אין מחילת האב מועילה.

נחזור לתחילת דברינו בעניין עשו, שראינו שקיים כל המצוה בדקדוקיה,  אבל לאחר מותו של אביו כבר לא חשש יותר - מה העניין?
ע"פ דברינו אפשר לומר כי מה שחייב אדם לכבדם לאחר מותם אינו מחמת "בין אדם לחברו", אלא מחמת "בין אדם למקום" בלבד. שכן עשו הרשע "רצה" לקיים מצווה זו רק "כבין אדם לחברו" בלבד - לקיים את רצון אביו ולהיטיב עימו, אך מיאן לקיים מצווה זו מחמת "בין אדם למקום", כציווי ועבודות הבורא, כשם שלא חשש לכל מצוות ד' יתברך, ועבר על כל ג' עבירות החמורות שיהרג בהם ואל יעבור. כפי הנראה זה היתה פילוסופיית החיים של עשו הרשע לקיים "מעשים טובים" למיניהם כפי הכרת השכל ונטיית הלב, לא כציווי הבורא ועבודתו.

על כן לא בחל עשו הרשע אף ממעשי צביעות בכבדו את אביו, כמו שאנו רואים בפס' בבראשית (כה כז-כח): וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים: וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיווְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב: ומסביר רש"י שם: יודע ציד - לצוד ולרמות את אביו בפיו ושואלו אבא היאך מעשרין את המלח ואת התבן, כסבור אביו שהוא מדקדק במצות"בפיו" – כתרגומו, בפיו של יצחק ומדרשו בפיו של עשו שהיה צד אותו ומרמהו בדבריו".

כאן רואים שעשו היה מראה לאביו שמדקדק הוא במצוות, וצד ומרמה את אביו – שכן, אם תכלית כיבוד אב לדידיה להיטיב ולהנעים לאביו - "בין אדם לחברו" - מה לי ה"אמת", העיקר שלאביו יהיה שביעות רצון ממנו.

ועניין זה שקיים עשו את מצוות כיבוד אב ואם כ"כ בדקדוק אנו מוצאים לא רק אצלו אנחנו מכירים את הסיפור על דמא בן נתינא שג"כ דקדק במצווה זו כ"כ אפילו תמורת הרבה כסף, ואפשר אולי לראות פה קו דומה שכן עשו ודמא בן נתינא שניהם קיימו מצוה זו כ"כ בדקדוק, ולמה דווקא מצווה זו - אפשר לומר שמצוה זו היא כ"כ טיבעית לקיים אותה והשכל מחייב אותה לכן הם דקדקו בה ואפילו אם זה בא על חשבון מצוות אחרות שזה מבחינתם השכל לא מחייב לכן לא דקדקו לקיימה (לפחות על עשו אפשר לומר זאת.

וכך כותב המהר"ל (תפארת ישראל פרק מה) דברים נפלאים: כי כך הוא מדת בן נח שהוא נמשך אחר דבר שהשכל נותן ומחייב ואינו מוותר דבר כאשר ידוע. אבל לעשות מצות השם יתברך אף כי הם במדת הדין מפני כי אינם כל כך במדת הדין הגמור כמו כבוד אב ואם שאין שכל האדם מחייב אותם לכך אין מקיימים ........אבל למה נקרא כבוד אב ואם משפט, אבל דבר זה כמו שאמרנו כי הידיעה והשכל מחייב מצוה זאת יותר משאר כל המצות לכך נקרא מצות כבוד אב ואם משפט. ומזה תבין למה מצות כבד את אביך ואת אמך בדבור החמישי ומשם קבל עשו כחו ולכך היה מכבד אביו, וכאשר תבין דברים אלו תעמוד על עיקר דבור החמישי".

וראיה גדולה אנו רואים מדבריו של המהר"ל לכך שהגויים מקיימים רק דברים שהשכל והטבע מחייבם, כלומר לכבד הורים זה דבר טבעי ושכלי לכן עשו היה מדקדק במצווה זו כ"כ בהידור אפילו על חשבון מצוות שבן אדם למקום. לכן עלינו ללמוד עד כמה גדולה וחשובה מצווה זו, ועוד שזו אחת מהמצוות שנאמר עליה שכרה, יהי רצון שנתחזק במצווה זו ובשאר המצוות ונעלה מעלה מעלה.