פרשת משפטים - זהירות - שחיקה

מאת: יוני וורמסר

קטגוריה: מ. פרשת משפטים

 

בסוף פרשתנו אנו קוראים:
וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל:
וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר:
וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: ס

 

 

ומפרש רש"י:
ויראו את אלהי ישראל - נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה, אלא שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה, והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנוכת המשכן, ולזקנים עד, (במדבר יא א) ויהי העם כמתאוננים וגו' ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה, בקצינים שבמחנה:
ואל אצילי - הם נדב ואביהוא והזקנים:
לא שלח ידו - מכלל שהיו ראוים להשתלח בהם יד:
ויחזו את האלהים - היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה, כך מדרש תנחומא.

לפי האמור, בני אהרון חטאו בזלזול כלפי הקב"ה, ולכן נענשו ומתו. אך בפירוש רש"י במקום בו מתוארת מיתתם, בפרשת שמיני עולה רושם מעט שונה:
הוא אשר דבר - היכן דבר ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כט מג). אל תקרי בכבודי אלא במכובדי. אמר לו משה לאהרן אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך:

האם בני אהרון מזלזלים בהקב"ה, או שהם גדולים אפילו יותר ממשה ואהרון? האם אין סתירה בין התיאורים? 
נראה שיש להסביר, שדווקא מתוך המדרגה הגבוהה אליה הגיעו, דווקא מתוך הקירבה – הם חטאו. גם החטא המתואר בספר ויקרא "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא ציוה אותם" – זו למעשה התקרבות אל הקב"ה, מתוך רצון לבטא את עצמם ולעבוד את ה' באופן שנראה להם המתאים ביותר. אך דווקא מתוך רגש הקירבה והאהבה – הגיעו לזילזול, איבדו את יראת הכבוד.

המדרש (שמות רבה) משווה בין ההתנהגות של משה במפגש עם ה', לבין ההתנהגות של נדב ואביהוא:

וא"ר יהושע דסכנין בשם ר' לוי אעפ"כ הראה לו, בשכר ויסתר משה פניו, (שם) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים, ובשכר כי ירא (שם) וייראו מגשת אליו, ובשכר מהביט, (במדבר יב) ותמונת ה' יביט, ור' הושעיא רבה אמר יפה עשה שהסתיר פניו א"ל הקב"ה אני באתי להראות לך פנים וחלקת לי כבוד והסתרת פניך חייך שאתה עתיד להיות אצלי בהר מ' יום ומ' לילה לא לאכול ולא לשתות ואתה עתיד ליהנות מזיו השכינה שנאמר (שמות לד) ומשה לא ידע כי קרן עור פניו, אבל נדב ואביהוא פרעו ראשיהן וזנו עיניהן מזיו השכינה שנאמר (שם) ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו והם לא קבלו על מה שעשו.

משה ידע לשמור על יראת כבוד, גם במעמד של קירבה והתגלות.
בדורנו לא זכינו לקירבה לקב"ה במידה שבה נגיע לידי נסיון של התקרבות יתר. אך השחיקה בזהירות וביראה באה לידי ביטוי במצוות היום יומיות. להבדיל ממצוות התלויות בזמן, אותן מחבבים ביותר ונזהרים בד"כ בקיומן, קשה לנו לשמור על תחושת רעננות בקיום המצוות התדירות. מתוך כך עלולים להגיע ח"ו לידי זלזול וחוסר כבוד, והתנהגות כזאת כלפי מצוות הרי היא זלזול בכבודו של מי שציווה אותן. אין לנו אלא לדבוק בכל כוחנו במידותיו של משה רבנו, שידע להישמר מן השחיקה ולנהוג תמיד בכבוד הראוי.