פרשת משפטים - אין אומתינו אומה אלא בתורותיה

mizbeachלאחר פרשת עשרת הדברות בסוף פרשת משפטים בפרק כד', ישנה כריתת ברית בה משה ואהרון והזקנים ונערי בני ישראל [הבכורות] כורתים ברית ומקריבים קרבנות עולה ושלמים. בברית זו עם ישראל אומר נעשה ונשמע ומשה זורק מדם הקרבנות על העם.

 
לדעת האבן עזרא והרמב"ן [וכדעה זו הוא מביא מהמכילתא] פרשה זו במקומה והיא לאחר מעמד הר סיני ומתן עשרת הדברות, והברית נכרתת על עשרת הדברות ויש כאן מעין מסיבה של לאחר מתן תורה.
לדעת רש"י ברית זו קדמה למעמד עשרת הדברות, וזו כריתת ברית של לפני מתן תורה של חיזוק הקיים לקראת המשך ההתחיבות והברית נכרתת על המצוות שנצטוו במרה  [שבת וכו']. כדברי רש"י עולה גם בגמ' בשבת וגם כך יוצא בפשטות מהמדרש המפורסם שם האומר כי עם ישראל הקדימו "נעשה לנשמע" לפני מתן תורה ואת צמד המילים הללו שמענו רק בפרק כד לפני כן נאמר רק "נעשה" [א"כ ניתן לומר שהאמירה נעשה שם קדמה וזה העיקר ואכמ"ל].

 

המעבר ממצבה למזבח
תוך כדי הפרשיה הנ"ל יש "החלפת סוסים" כלומר מעבר מעבודה על מצבות לעבודה על מזבח. וכך נאמר שם: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַיקֹוָק פָּרִים: וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ"
משה מקים שנים עשר מצבות ומזבח אחד ואת הדם זורקים לאחר מכן את מחציתו על העם ואת מחציתו השניה על המזבח ולא על המצבות ש"יצאו לפנסיה". דבר זה בא לידי ביטוי בהמשך התורה באיסור מפורש של: " וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ" (דברים פרק טז/כב). ורש"י שם מסביר: "ולא תקים לך מצבה" - מצבת אבן אחת, להקריב עליה אפילו לשמים: "אשר שנא" - מזבח אבנים ומזבח אדמה צוה לעשות, ואת זו שנא כי חק היתה לכנענים. ואף על פי שהיתה אהובה לו בימי האבות עכשיו שנאה, מאחר שעשאוה אלו חק לעבודה זרה:

מדוע עכשיו המצבות שנואות?
על מנת לענות על שאלה זו נראה מה ההבדל בין מצבה למזבח? המצבה היא אבן אחת שעליה מקריבים [עיין ברש"י שהובא קודם]. לעומת זה המזבח נבנה ממספר אבנים ופעמים רבות מצאנו מזבח שנבנה מספרים סמליים וניתן שתי דוגמאות של מזבחות משמעותיים שנבנו משתים עשרה אבנים כמספר השבטים.
הראשון המזבחות שבנה יהושוע בכניסה לארץ. והשני המזבח שבנה אליהו בהר הכרמל משנים עשר אבנים כמספר שבטי ישראל. על פי זה המזבח מסמל עבודת ה' של יחידים בעוד המזבח מסמל עבודת ה' של ציבור.
בימי האבות האבות החלו כיחידים אך המשיכו כעם בעוד שאצל הגויים ישנו המשך של עבודת יחידים [נזירים וכד'] וזהו חוק הע"ז.
[אצל יעקב אבינו היינו עדים לתהליך שמשמעותו הסמלית דומה אך הפוכה בשנים עשר אבנים שהפכו לאבן אחת בבית אל].

רעיון דומה שמצאנו בענין מחצית השקל:
דבר זה בא לידי ביטוי גם בעניין מחצית השקל בכל עניני עבודת ה' ישנה משמעות מלאה לעבודת הכלל אך כל אחד בפני עצמו יכול להיות רק חצי.
רש"י מביא בתחילת פרשת תרומה את דברי הגמ' במגילה בעניין שלש התרומות שניתנו למשכן: אחת תרומת לאדנים ותרומה נוספת לקורבנות שהיתה ממחצית השקל ולעומת זה תרומה אחרת שניתן היה לתת כל נדיב לב.
כיצד קבעו מה יהיה ממחצית השקל ומה מנדבת כל נדיב לב? מסתבר שיש לפנינו אמירה עקרונית של התורה בדברים הבסיסים כל ישראל צריכים להיות שותפים.

את האדנים – היסודות של המשכן ואת התפעול הבסיסי של הקרבנות – קרבנות הציבור היו קונים מכסף משותף לכולם שמשותף לכל ישראל בבסיס עבודת ה' יש עבודה של הכלל מעבר לבסיס ישנה התקדמות של יחידים "כל נדיב לב".