פרשת תצוה - פרשת זכור - אשר קרך

heat_cold_1כל שנה מחדש אנו מצווים לזכור את אשר עשה לנו עמלק. ומה הוא עשה? "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹקִים" (דברים כה, יח).

 

רש"י מביא שלושה הסברים אפשריים להבנת מעשהו של עמלק: "אשר קרך בדרך - לשון מקרה. דבר אחר לשון קרי וטומאה, שהיה מטמאן במשכב זכור. דבר אחר לשון קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך, שהיו כל האומות יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה. אף על פי שנכוה, הקרה אותה בפני אחרים".

נתייחס להסבר השלישי ברש"י - 'קרך' מלשון קור. מקור דבריו הוא במדרש תנחומא (כי תצא יג): "...ורבנן אמרין קרך, הקירך לפני אחרים, אמר ר' (הונא) [חנינא] משל למה הדבר דומה, לאמבטי רותחת שלא היה בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד קפץ וירד לתוכה, אע"פ שנכוה, הקירה לפני אחרים, אף כך כשיצאו ישראל ממצרים, ונקרע הים לפניהם, ונשתקעו המצרים לתוכו, נפל פחדם על כל האומות, שנאמר אז נבהלו אלופי אדום וגו' תפול עליהם אימתה ופחד, כיון שבא עמלק ונזדווג להם, אע"פ שנטל את שלו מתחת ידיהן, הקירן לפני אומות העולם".
כלומר, עם ישראל לא עשו דבר - עמלק הוא זה שבא וקירר אותם.

יתכן, להסביר אחרת: על מלחמת עמלק לאחר היציאה ממצרים דרשו חז"ל: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם ...אחרים אומרים אין רפידים אלא רפיון ידים, לפי שרפו ישראל ידיהם מדברי תורה לכך בא שונא עליהם לפי שאין השונא בא אלא על רפיון ידים מן התורה" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מס' דעמלק פרשה א).

על פי זה אפשר לומר שהקור אינו רק התוצאה של מה שעשה עמלק, אלא הגורם לבואו. בגלל הקור של עמ"י - היתה לעמלק הזדמנות להילחם בו, והוא ניצל אותה.
כידוע, עמלק חוזר ולובש צורה חדשה בכל דור ודור, ומשתמש בכוח הקור כל פעם מחדש. וכך אומר ר' צדוק הכהן מלובלין : "והשורש דעמלק שהוא הראשית דגוים וראשית כח הרע שבעולם ושבלב הוא כח הקרירות ורפיון ידים מהשתדלו בטוב".

וכך גם עשה המן הרשע, ממשיך דרכו של עמלק בדורו של מרדכי. המן ניגש למלך אחשורוש ומנסה לשכנע אותו לחתום על צו ההריגה של היהודים: "וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם. אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִכָּתֵב לְאַבְּדָם וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף אֶשְׁקוֹל עַל יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה לְהָבִיא אֶל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ" (אסתר ג, ח-ט).

הגמרא במגילה (י"ג ע"ב) מאריכה בתיאור הדו-שיח. הטענה המרכזית של המן היא - ישנו מן המצוות: "ותחילת דבריו שישנים מהמצוות זהו בקרירות וריפוי ידים שעל זה עיקר התעוררותו דעמלק בטענה כי מעתה ככל הגוים בית ישראל ומה מעליותא דידהו להיות עם מיוחד" (ר' צדוק שם). הזוה"ק (רעיא מהימנא בהר דף ק"ט ע"א) אומר שכל מקום שנאמר במגילה המלך סתם - זהו הקב"ה, וממשיך ר' צדוק להסביר את קיטרוגו של המן על עמ"י כלפי הקב"ה: "לומר דאינם עוסקים בתורה ומצוות לשמה לקיים דתי מלך מלכי המלכים רק מפקי לכולי שתא בשבת היום פסח היום להיות בטלנים ועצלנים ולתאות נפשם לילך בטל. ולמלך היינו מלך מלכי המלכים אין שוה להניחם רצה לומר לעשות להם נייחא של שביתת ומנוחת שבתות וימים טובים כי אכלי ושתי להנאת עצמם ולא לכבוד שמים רק אדרבא מבזו למלכא".

במילים אחרות, אומר המן לקב"ה - עמ"י גם ככה לא משקיעים בך, לא באמת אכפת להם ממך ומהמצוות שלך - אז בשביל מה אתה צריך אותם?

אך הקב"ה, בוחן כליות ולב, יודע את האמת. "הם לא עשו אלא לפנים - אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהן אלא לפנים" (מגילה י"ב ע"א) - בתוך תוכו של כל אחד מעמ"י דולקת אש תמיד, 'הניצוץ היהודי' שרוצה, באמת רוצה, לעשות ולהיות טוב. הקרירות שתוקפת אותנו מפעם לפעם אינה המצב הטבעי שלנו. "והתרדמה של גלות שנסך ה' עליהם הוא הגורם הקרירות והעדר ההתעוררות בהתלהבות אש דת התורה" (ר' צדוק שם).

אמנם בדורו של מרדכי היו בגלות פיזית ממש ואילו עכשיו אנו זוכים לחיות בארץ ישראל ולצאת מהגלות הפיזית, אבל מהגלות הרוחנית עדיין לא יצאנו לגמרי. לפעמים נדמה שאנו עדיין שקועים בתרדמת חורף ארוכה שקשה להתעורר ולצאת ממנה ומן המיטה החמה והנוחה. יש לנו נטיה לזלזל ולצחוק על כל אותם 'דתיים בלב'. ודאי, להיות דתי רק במחשבה ובלב זה לא מספיק, אבל גם להיות דתי במעשה זה לא תמיד מספיק. לפעמים הלב זה מה שחסר, קצת התעוררות, קצת מסירות נפש, קצת נשמה.

אין הכוונה לפצוח בשירה וריקודים בכל הזדמנות או להסתובב ביערות וברחובות ולצעוק 'טאטא'. הכוונה היא להתאמץ קצת יותר, להשקיע כמה שאפשר בשביל הקב"ה, בין אם מדובר במצוות שבין אדם למקום, בין אדם לחבירו או עניינים שבין אדם לעצמו. וכל אחד יכול למצוא בעצמו את אותן נקודות קטנות הצריכות חיזוק.

פורים חל בסוף החורף, לאחר הקור הגדול, כשבחוץ מתחיל כבר להתחמם. הגמרא ביומא (כ"ט ע"א) דורשת: "אמר רב אסי: למה נמשלה אסתר לשחר? לומר לך: מה שחר סוף כל הלילה - אף אסתר סוף כל הנסים". ולכאורה המשל והנמשל הפוכים - אם אסתר נמשלה לשחר, סימן שעכשיו מתחיל להתבהר והמצב נהיה יותר טוב - ואם אז פסקו הניסים, הרי זו ירידה בהשגחה הנגלית לנו, והיה ראוי יותר להמשיל את אסתר לשקיעה ולסוף היום!

מסביר ר' יהונתן אייבשיץ (יערות דבש, דרוש ג') שבזמן אסתר קיבלו עליהם היהודים מחדש את התורה באהבה, וממילא לא היה להם צורך בניסים גלויים כדי לחזק את אמונתם ובטחונם בה' ותורתו.
במצב כזה, כשהאמונה בהירה, אפשר להתחיל לעבוד את ה' בשמחה. "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר".