פרשת עקב - תיקוני ברכה ואהבה

microphoneפרשתנו הינה חלק מנאום ארוך, אותו משה רבינו נשא בפני העם ערב היכנסו לארץ, הוא לא רק תואם למהלך האירועים על ציר הזמן שבתורה, בבחינת 'אנחנו באותו מקום בו עמד עם ישראל לפני שלושים ושמונה שנה ו'נפל בגדול' ולכן בואו נפעל נכון כדי שהפעם 'נעשה את זה נכון', אלא גם בהתאם לציר הזמן של 'קדושות הזמנים' שב'גלגל השנה': הנפילות הגדולות של שבעה עשר בתמוז ותשעה באב – אחרינו. 

 
עברנו את ט"ו באב בו "כלו מתי מדבר" והחל הליך התאחדות של "הותרו השבטים לבוא זה בזה", וגם '"עצי המערכה" נבדקים מתולעים אך לא אלו של שנה זו, אלא אף מתילוע של דורות מאז התולעים מטבורם ולשונם של מרגלים. נמצאים במהלך לקראת חידוש ותיקון הקשר עם הקב"ה מהלך של 'שבע דנחמתא' דרך 'המלך בשדה' של אלול, המלכת הקב"ה של ר"ה, לוחות שניים של יום הכיפורים, השמחה בפני ה' של חג הסוכות ושיאו בשמיני עצרת, שכידוע הוא היום הקרב ביותר למהותו של מעיין עולם הבא פסגת ה'מעגל'.הרועה הנאמן' לישראל ולה', משה רבינו, מטווה הוראות על מנת שהמשך 'מסע העם' הסמוך לאז ולדורות, יהיה על הצד הטוב ביותר. הם לא רק מכילים דגשים שעניינם לא לחזור על טעויות העבר, אלא גם הנחיות מעשיות שעניינם הוא להוביל את העם בפועל מהלך תיקון ברמת 'טיפול שורש', של חטא המרגלים וגרורותיו, ולא פחות – תחזוק מנפילות נוספות.
נשתדל להתרשם מכך מתחילת פרשתנו ובתמצות גדול מדוגמאות נוספות בפרשה.

בתחילת הפרשה, מצויין ששמירת המצוות הקלות שאדם דש בעקביו הן שיובילו את ישראל להיות אהובים ומשופעים בברכה גשמית, בריאות ועמדת שליטה בעמים מסביב. העיקרון הבסיסי שמועלה, הוא שכשעם ישראל מבטא מקושר ומוברך בקב"ה – לא מזלזל במצוות הקלות, אכפת לו מה' מצוותיו ורצונותיו - ה' יחיל בנו מברכתו. הברכה נובעת לפי הכתוב באהבת ה' אותנו: "ואהבך וברכך".

דבר זה מעלה נקודת תמיהה: עם ישראל לא נתבע לאהבה, הוא נתבע כאמור רק להקפדה גם בדברים קלים – הקפדה על מילוי הוראות מדוקדקות אינו מוכיח אהבה! אם זו ההוכחה שיש אהבה - זו איננה אהבה אמיתית!

אלא שנראה שהעניין הוא שמשה רבנו מטווה לעם - "מה יש לעשות ע"מ להגיע לאהבה אמיתית".
דבר זה עונה אף על שאלה שעולה בהמשך: מדוע כשמשה מונה את ה'חמסה' של "מה ה' א-להיך מבקש ממך..."(יראה, ללכת בדרכיו, אהבה, עבודתו ושמירת מצוותיו), הוא מזכיר קודם כל "ליראה את ה' א-להיך וללכת בדרכיו" ורק אז "ולאהבה אותו"? נבאר את התמיה: אהבה היא לכאורה ביטוי של קשר הרבה יותר משמעותי ומהותי, מאשר פחד ממנו וחיקוי התנהגותו. האם אין אהבה אמורה להיות התשתית של הקשר? ולראיה שכך נכון, כבר רואים (כפי שכבר צייננו) שה', עקב שמירת המצוות יאהב אותנו ואז יברך אותנו?! לומר – זוהי תשתית של הקשר של ה' איתנו! (לא באנו להקטין את חשיבות והצורך ב'יראה' – היראה היא בוודאי רכיב המעצים את האהבה המסייעת בידינו להבין עד כמה זה משמעותי שמישהו כ"כ גדול ונורא אכפת לו מאיתנו. כ'שנאי' זה מגביר בצורה אדירה את האהבה אך בכל אופן לכאורה ה'אהבה' היא עיקר העניין המיוחל?! )

אלא תשובה לכך היא שמשה רבנו איננו מונה את הדברים בסדר החשיבות, אלא כמי שאכפת לו באמת הוא מנחה איך להצליח ולהגיע להיות אוהב ה'. היראה וההליכה בדרכיו הם פני קשר ויחס חיצוניים יחסית, לעומת האהבה אך הם 'קטליזטורים' נפלאים לבניית האהבה שלנו אותו. המסלול של למידה לאהוב את ה' מתחילה קודם בלעסוק בו וב'להכיר אותו' כך שההולך בדרך לאהבה עובר קודם כל את היראה וההליכה בדרכיו.לכאורה היה ניתן לחשוב ששמירת המצוות לפי זה היא תהיה תשתית טובה יותר מאשר ההליכה בדרכיו – כפי ש'החסיד' במסילת ישרים מבאר כיצד היראה נבנית על בסיס עיסוק וקיום מצוות?! אז מדוע לא למנות את מניית המצוות לפני היראה והאהבה? אלא שזה נועד להדגיש אין העיקר מבחינתו ש'נעשה את רצונו' – הוא לא צריך את 'קיום המצוות שלנו' – 'רחמנא ליבא בעי'. הוא יודע עד כמה הנטייה האנושית היא 'להיתפס' בצדדים חיצוניים כ'עיקר' וכפי שעל אף דגשי הפסוק, התפיסה המקובלת כיום.

דוגמאות נוספות לכך יש בפרשתנו בשני מצוות – ברכת המזון והמצווה לברך מאה ברכות ביום. "ואכלת ושבעת וברכת את ה' א-להיך על הארץ הטובה אשר נתן לך", עניינו לחנך את הכרתנו וריגשנו דרך פינו להיות מכירי תודה על הארץ הנפלאה כ'חיסון' ותיקון לחוסר האהבה והכרת הטוב על הארץ. הציווי לברך כל מיני אירועים יום יומיים בד בבד עם שאיפות כלליות, פרטיות ותכליתיות של מילוי יעוד העולם וגאולתו, מוביל אותנו לפתח יותר ליותר אמון מוחלט בקב"ה בכל צדדי חיינו.

יהי רצון מלפני ה' שברכתו הגדולה ביותר – שנהיה מבורכים בלב אוהב – תחול בנו.