פרשת תצוה - "קודש לה'"

פרשתנו מתארת את בגדי הכהן הגדול. הבגד בעל המעלה הגבוהה מכולם הוא הציץ. שעליו בא הציווי: "ופתחת עליו פיתוחי חותם קדש לה'" (כח, לו). לכהן הגדול אסור היה להגביה את ידיו למעלה מן הציץ, ואפילו בשעת ברכת כהנים. - כאשר במקדש היו הכהנים מגביהים את ידיהם למעלה – הכהן הגדול הגביה רק עד הציץ (משנה תמיד ז, ב).

התורה מגדירה מהו תפקידו של הציץ: "והיה על מצח אהרן, ונשא אהרן את עוון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לכל מתנות קדשיהם, והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'" (כח, לח). - ומפרש רש"י: "עוון בקדשים – לרצות על הדם ועל החלב שקרבו בטומאה. כמו ששנינו: "אי זה עוון נושא? אם עוון פיגול - הרי כבר נאמר לא ירצה, ואם עוון נותר – הרי כבר נאמר לא יחשב. ואין לומר שיכפר על עוון הכהן שהקריב טמא, שברי עוון הקדשים נאמר, ולא עוון המקריבים – הא אינו מרצה אלא להכשיר הקרבן".

 
ומדוע זה כך? הסיסמא: "קדש לה'" שעל הציץ, מבטאת התמסרות מוחלטת, בלתי אמצעית, לה'. ההתמסרות הזאת מתבטאת רק בקרבן, בעליתו על המזבח. לעומת זאת באכילת קדשים, שפסולי פיגול ונותר שייכים אליה, ובעבודת הכהן – ההתמסרות איננה מוחלטת, ולכן אינה ראויה לכפרה ע"י הציץ.

ניתן לבאר עניין זה בדרך נוספתהמושג של "קדש לה'" – מבטא את האלוקות הצרופה. תפקידו של הציץ הוא להאבק ולהעביר מן העולם דווקא את המגמות המנוגדות ניגוד גמור ומוחלט לאלוקות, וניגוד זה קיים, מעבר לכל הפסולים, דווקא בפסול הטומאה. רק הוא מהווה שליטה מוחלטת לאלוקות. הטומאה נובעת או המוות בהופעותיו המשתנות. המת עצמו הוא אבי אבות הטומאה, כיוון שבמוות הוא מצב בו נשללת חירותו של האדם, והוא נכנע לגמרי לאיתני הטבע. מרגע זה, אין לאדם עוד בחירה חופשית. עובדי האלילים שבכל הזמנים, האלילו את כוחות הטבע, וראו את האדם כחסר רצון חפשי, וכנוע לתכתיבי הטבע.

אך האמת, שתפקידו של המקדש להנחיל אותה, את ההבנה שהאדם הווא בעל חירות מוסרית. הוא אדון לעצמו, ובעל בחירה חופשית הכתובת. "קודש לה'" מעמידה את כל המקדש וקדשיו תחת השלטון הבלעדי של יחידו של עולם. שכל איתני הטבע אינם אל עבדיו, והוא מעניק לבני האדם את החופש לבחור בטוב או ברע, הוא ברא את האדם בצלמו, וכשם שהוא שליט ובעל חירות מוחלטת, כך האדם הוא בעל חירות, שניתנה לו כדי שיימלא את רצון ה', ויתקדש.

(נערך ע"פ פירוש הרש"ר הירש).