פרשת ניצבים - בריתות העַרֵבוּת של ערבות מואב ושכם

מאת: הרב נחום ברנסון

קטגוריה: מ. פרשת ניצבים

 

שתי בריתות

בפרשתינו, בערבות מואב על סף הכניסה לארץ, עם ישראל כורת ברית עם הקב"ה: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם ... לעברך בברית". מאידך קראנו בשבוע שעבר בפרשת כי תבוא על ברית שיש לכרות אחר הכניסה לארץ בשכם כאשר חלק מהעם על הר גריזים וחלק על הר עיבל כשהלויים והכהנים בתווך כאשר על בנוסף מקימים שם מזבח שעליו כותבים את התורה.

 

 

"על דעתיה דרבי יהודה מאה ועשרים מיל הלכו באותו היום"[1] עם אבנים גדלות, קבעום בהר עיבל כמזבח וכתבו עליהם את כל התורה ועשו שם טקס קבלת הברית המתוארת בפרשת כי תבוא,

(הערה: יש דעה חולקת בירושלמי) לשם מה נועד טקס זה - מה חסר בכריתת הברית "אתם ניצבים" ואף אם דבר מה חסר אז מדוע לא היה די בטקס הברית שאחר הכניסה לארץ. ברית איננו משהו שאמורים לעשות שוב ושוב!?!

 

כל ישראל ערבים זה בזה

במסכת סנהדרין רבי יהודה סובר שהערבות בערבות מואב היתה על "הנגלות לנו ולבננו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת". אך 'ברית שכם', הערבות יצרה ערבות גם על הנסתרות וכדברי רש"י[2]:

 

עד שעברו את הירדן - ושמעו וקבלו עליהם ברכות וקללות בהר גריזים והר עיבל ונעשו ערבים זה בזה, כדאמרינן במסכת סוטה (לז, ב) מיד נענשו זה על זה, ואפילו לא ידע זה בעבירות שביד חבירו,

 

משמעות הדברים איננה שינוי ב'הנהלת חשבונות' של הקב"ה, מדובר בהפיכת עם ישראל לאחדות אחת ל"נשמה אחת בגופות מחולקים"[3].

אולם כאמור לשם מה הברית לפני הכניסה של "אתם ניצבים" שבה נוצרה הערבות על הנגלות?

 

מברכין "חתן וכלה " ואח"כ מברכין "חתן עם הכלה"[4]

ישנם שני שלבים בברית האחת היא הכנת עם ישראל כרכיב שלם. שלב שני היא חיבורו ואיחויו ליצירה השלמה והפנימית יותר. ברית ראשונית היא יצירת האדם שלא מצא לו עזר כנגדו והברית השניה, העמוקה יותר, בה אף הוא משתנה, הברית עם ארץ ישראל, ברית בה עם ישראל מ ת א ח ד  וּ מ ת א ח ה 

נ ש מ ת י ת עם נשמת ארץ ישראל.

הרובד הראשון נחוץ כדי שעם ישראל תהיה ישות חייה ופועלת גם בתקופות גלות אך אין מה להשוות עם תקופות החיות הגבוהה שלה כאשר היא חווה בקדושה ובטהרה את נשמת ארץ ישראל. אז רובד ועוצמת החיות שלנו היא משהו אחר לגמרי! היא מתבטאת בין השאר במאות המצוות שרק אז יכולים אנו לקיימם

ואף המצוות שאף בגלות או ללא מקדש אנו יכולים לקיימם זורחים בהם אור חדש.

נוסח "והעלנו לתוכה ושמחנו בבנינה ונאכל מפריה ונשבע מטובה" שהטור[5] מביא מספר המצוות ש"אין לאומרו שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה אלא לקיים מצות התלויות בה" – בהסתכלות שזה תאותני. מאידך הב"ח שם מבהיר ומרן הרב מבאר שעניין אכילת פירות הארץ היא חיבור והזנה לקדושת הארץ וחיותה העליונה. כך חוזר הישראלי למקום שלמותו, למקום מחצב נשמתו ומקורה האחוד בנשמת הארץ.

 

 חיווי הארץ בקדושה ובטהרה משפיעים עלינו יש השפעה מאכילת פירות הארץ, נשימת אוירה, ההתבוננות בה ועבודת כפיים חקלאית ואחרת בה כדבריו המפורסמים של החת"ס.

 

על מנת לכרות את הברית בין ישראל לארץ ישראל יש קודם כל ליצור את 'ישראל הכלול כאחד' ע"מ שניתן יהיה להפגישו ולכרות ברית קידושין ונישואין עם ארצנו הקדושה.

 

וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל... יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ[6]

קשה אמנם לעכל זאת אולם ארץ ישראל היא ישות רוחנית חייה החווה את בניה ואת זרימתם או חלילה חוסר זרימתם עם חוקי התורה חוקי נשמת הארץ.

רחב הזונה "בחומה היא יושבת[7]" כלומר בצד החיצוני המגן על ארץ ישראל – הצד החומרי של הארץ - למעשה היא מקבלת את ערכה כשיהושע ראשם של ישראל, המחובר לכל אחד מישראל - מהלך ברוחו כלפי כל אחד ואחד מישראל, נושא אותה לאשה. לומר: עם ישראל מקדש ונושא את ארץ ישראל, והיו

ל'נ ש מ ה  א ח ת' וכפי שמבאר הגאון מוילנא: 'מה שנאמר ו"כיפר אדמתו עמו" לכאורה צריך לאמר אדמתו ועמו אלא שאדמת ה' היא ארץ ישראל ועם ישראל הינן אחדות אחת ממש'. א"י היא ה'מקווה שלנו'.

 

גם בתקופה האחרונה, וכפי שניסח זאת מאוד יפה לטעמי אפי איתם: ראינו אחר 'התנתקות' ונסיון להוביל ל'התכנסות' שארץ ישראל גם יכולה לדאוג לעצמה ל'התחברות' בניה בה.

זה מוביל אותנו לשאלה נוספת והיא מדוע הברית דוקא סביב הר גריזים והר עיבל עם ישראל עשה אותו הלילה את המסע הבלתי טבעי הזה למרכז הארץ?!

 

ויעבור עד מקום שכם[8]

התשובה כנראה טמונה בכך שאף אברהם אבינו כשנכנס לארץ עשה מסע ערוך ורק כאשר "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ: וַיֵּרָא יְקֹוָק אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַיקֹוָק הַנִּרְאֶה אֵלָיו[9]:

ומגלה לנו הרמב"ן[10]:

 

"כלל, תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (תנחומא ט) כל מה שאירע לאבות סימן לבנים... וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו (והנביא מהאבות יפעל בהתאם).

ולפיכך החזיק הקב"ה את אברהם בארץ ועשה לו דמיונות בכל העתיד להעשות בזרעו...

 

מדוע גם אברהם, גם יעקב וגם עם ישראל כשבאים לארץ עושים את המסע עד לשכם אף שיעדם הוא בפשטות למקומות אחרים? ממשיך הרמב"ן ומגלה:

 

"ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם..."וכתב רש"י נכנס לתוכה עד מקום שכם להתפלל על בני יעקב כשיבואו מן השדה עצבים, ונכון הוא. ואני מוסיף כי החזיק אברהם במקום ההוא תחלה, וקודם שנתן לו את הארץ,נרמז לו מזה כי בניו יכבשו המקום ההוא תחלה קודם היותם זוכים בו

 

וכתב רש"י זצ"ל[11] שני הסברים בבאור דברי יעקב ליוסף "ונתתי לך שכם אחד על אחיך":

1]  שכם אחד על אחיך - שכם ממש (כלומר העיר שכם) - היא תהיה לך חלק אחד יתירה על אחיך:

2]...ושכם לשון חלק הוא כתרגומו.

 

 

וכך ברבי צדוק הכהן[12]:  שכם גרוע מכל ארץ ישראל כמו שאמרו בפרק חלק (סנהדרין ק"ב.) דהוא מקום מוכן לפורעניות. ובודאי לא בחינם מוכן לכך רק שאוירו גורם גם אחר שנתקדש אוירא דארץ ישראל בקדושת ארץ ישראל ... ולכן יעקב נתחזק נגד אותו מקום ביחוד.

 

ה'שם משמואל',[13] מבאר ששם המקום 'שכם' מבטא את ה'אנרגיות' הרוחניות של המקום:

... והנה נראה שגם המקום באשר שמו שכם נמי יש בו הטבע ההוא, היינו שטבע המקום גרם ביושביוהתנשאות שיהי' כל אחד בפני עצמו חלק ולא יבטל עצמו בפני כל.

ומרחיב הדברים במקום אחר בעקבות דברים של חז"ל[14]:

 

מאמרם ז"ל (סנהדרין ק"ב.) ש"שכם הוא מקום מזומן לפורענות, בו עינו את דינה, בו קלקלו השבטים, בו נתחלקה מלכות בית דוד", היינו דטבע המקום גורם להיות גבה לב, וע"כ שם עינו את דינה, ששכם בן חמור גבה לבו להיות חתן יעקב. ושם קלקלו השבטים, שגבה לבם שלא להיות נכנעים ליוסף ואדרבה להרגהו ולהיות לעצמם בלי שיוסף יהי' להם לצדיק יסוד עולם ומשפיע. וכן הקלקול של התחלקות מלכות בית דוד ע"י ירבעם שגבה לבו עד להשחית, וכשהקב"ה תפס אותו בבגדו ואמר לו חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן אמר מי בראש בן ישי בראש אי הכי לא בעינא ...

 

אם המקום כל כך רע לכאורה לא מתאימה לקליטת רוצחים שצריכים אוירה חיובית לתקנם וגם איננה מתנה כ"כ בעלת ערך שיעקב נותנה ליוסף?! מתוך שאלות אלה ה'שם משמואל' ממשיך ומסיק:

 

א"כ לאו מקום שכם גורם לרע ח"ו, כי אלמלי כן לא היתה מתנה ליוסף והיא עיר מקלט הרוצח, אלא היא גורמת מדה שיש בה דבר והיפוכו (כלומר – כח רוחני שתלוי איך מנצלים אותו) ובזה פירשנו שמה שאיתא וילכו לרעות את צאן אביהם בשכם פירש"י נקוד על את שלא הלכו אלא לרעות את עצמם, היינו שאחר שסיפר להם יוסף את החלומות נפלו פניהם ואיבדו את חוזק וגובה לבם, לכן הלכו לשכם שטבע המקום יגביה את לבם, וזהו לרעות את עצמם, למען לא יהיו נכנעים כ"כ תחת יוסף. והיינו הך דאמר יעקב אל יוסף הלוא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם למען תשיג שמה (גם אתה) חוזק ואומץ לב למען נוכל אח"כ להתחיל בפרעון השט"ח (להנהיג אותם במסגרת תכנית "גר יהיה זרעך בארץ לא להם...")[15].

שכם הוא לשון חלק ... והנה אחיו של יוסף שקנאו בו והיו מתיראים שלא ידחו מפניו ח"ו, ונפלו פניהם ויראו לנפשם שלא יפלו בנופלים כמתיאשים ח"ו, שזה גרוע מהכל, ע"כ הלכו לשכם, היינו להחליף כח ולהגביה לבם בדרכי ה' לומר כל העולם כולו לא נברא אלא בשבילי... וזה הפירוש לרעות א"ע היינו להחליף כח.

 

יעקב מציב – אתם ניצבים

יעקב שלוקח מאבני המקום בלוז היא בית א-ל, ושם אותם מראשותיו וכשקם הם הפכו לאבן אחת ויעקב מקים אותה מצבה, קונה שדה בשכם, שבתווך מאחדת את הר גריזים והר עיבל - הר הברכה והר הקללה.יעקב מציב מזבח בשכם:  "ויצב שם מזבח ויקרא לו א-ל א-להי ישראל"[16].

ובמדרש[17]: "לא אמר ויבן אלא ויצב לפי שהבניין הוא באבנים גדולים וקטנים וחומר, אבל מצבה היא בלא בניין כי הקים את האבנים ועשאום מזבח" ו"אמר רבי יוחנן מצבה כל שהוא יחידית. מזבח כל שאבניו מרובות"[18].

והנה לא מצינו מצבה כי אם ביעקב ולא באברהם ויצחק אף שאחד הי' אברהם ולא הי' זולתו. ויש לומר הטעם שבאשר היתה לאברהם מדה פרטית, אברהם בחסד יצחק בגבורה, עדיין לא היו שלמים כמו יעקב שהי' כלול. וע"כ ביעקב נתאחדו י"ב האבנים ששם מראשותיו ונעשו אחת ולא כן באברהם ויצחק. וע"כ מצינו ענין מצבה של אבן אחת נמי רק ביעקב[19].

 

אפשר שיש לקשר גם בין '"ויחן ישראל כנגד ההר" – כאיש אחד בלב אחד' – ברית מתן תורה עם הברית בשכם מקום שיעקב - "ויחן יעקב את פני העיר" כאשר אחד מגדולי החסידות מבאר שהאחדות נוצרת בכך שמוצא חן בעיני אחד הלך רוחו של חברו אף שעולמו הרוחני שונה, שזהו הייחוד בין השונים, ייחוד המוביל למציאות הרבה יותר שלמה ומפותחת.

 

 

יוסף ה' לי בן אחר

יוסף הגורם לפירוד סביב שנאת אחיו אותו עקב אפלייתו ע"י יעקב, הוא הופך להיות מנהיג שעניינו ללכד את כולם ובאופן מופלא הוא עושה זאת במסלול תיקון קשה ביותר עם הרבה מסירות נפש כמעט בלתי אנושית! הוא אינו מגלה לאביו מה אחיו עשו לו עד יום פטירתו ולשם כך אינו מגלה לאביו שהוא במצרים וגם כשאביו מגיע למצרים הוא אינו מתייחד עימו בפרטיות על מנת שהנושא לא יוכל להיעלות.הוא אף אינו מתגלה לאחיו עד שמצליח להובילם במסלול תשובה לתיקון החטא[20] וכן ע"מ שהוא עצמו יוכל להשתכנע בכנות תשובתם משנאתם אותו כדי שיוכל לסלוח להם וכל זאת כדי לאחד המשפחה יחד[21].

יוסף המודה בארצו: "עברי אנוכי" ובכך נבדל משאר הגויים מתחבר ברוחו ונשמתו לארץ ועצמותיו מובלות שם ונטמנות שם.

 

לשכם פוטנציאל גדול לחיבור לא נכון (גיור אנשי שכם, אונס דינה והאחים שהולכים לשם לרעות את עצמן מחד, למכור את יוסף) ומאידך לפירוד (פגיעה ביוסף, פגיעה בדינה, החלקות המלוכה בימי רחבעם לדורות כשממלכת ישראל הנחלקים מבית דוד נעשה בשכם

כשניזכר קריאת אברהם בשם ה' שם ובניית המזבח הם מעיין ברית עם ה' והסכם בני יעקב עם שכם וחמור ואנשי שכם היתה כריתת ברית שלא קוימה עם אנשי הארץ.

 

רְעוּת בִּשְכֵם – בִרוך שְם כֵבוד מלכותו

נודע מסה"ק כי הי"ב שבטים הם מרכבה להשכינה הק' ומקור מחצבתם ושורשם הרמה הוא מי"ב צירופי הוי"ה הק' ... והיה רצונם של השבטי י"ה לייחד ולקשר כל המדות הק' ושורשי בחי' נשמותיהם ולייחדם ביחוד' וחיבורא חדא ברזא דאחד עם השכינה הק' סוד המלכות הק'. וזהו פי' הפסוק שהלכו לרעות. הוא לשון ריעות והתחברות ... בשכ"ם. נוטריקון ברוך שם כבוד מלכותו סוד מלכותא קדישא. ... אמנם עיקר התקשרות והיחודים של המדות הק' הוא רק ע"י מדת יוסף הצדיק חי עולמים ... ויאמר ישראל אל יוסף הלא אחיך רועים בשכם. שרוצים להתייחד ולהתחבר ועדיין המה בשכם. מלשון שכם אחד על אחיך.  לשון חלוקה ופירוד כי אינם יכולים לעשות דבר עד בואך שמה להיות עמהם. לזאת לכה ואשלחך אליהם. ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן. היינו תשים עין השגחתך על התקשרות ויחודים של מדות הק' של אחיך...[22]

 

"את אחי אנוכי מבקש" - בשכם

כשבעזרת ה' במהרה נזכה לאחדות ישראל מתוך אהבת ישראל, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד יפעלו כ'איש אחד ולב אחד' ויתגלה האור הגדול אור ה"נסתרות" כ"נגלות".

  


 

[1] תלמוד ירושלמי מסכת סוטה דף ל/א

[2] סנהדרין דף מג/ב

[3] תניא פרק לב.

[4] נוסח שבע ברכות.

[5] טור או"ח סימן רח.

[6] ישעיה פרק סב פסוקים ד-ה.

[7] יהושע פרק ב.

[8] בראשית יב, ו-ז

[9] בראשית יב, ו-ז

[10] רמב"ן על התורה, בראשית פרק יב פסוק ו.

[11] רש"י על בראשית פרק מח פסוק כב.

[12] ספר צדקת הצדיק - אות רכג

[13] פרשת וישלח - שנת תרע"ב - ויבוא יעקב שלם עיר שכם.

[14] שם משמואל פרשת וישב - שנת תרע"ד.

[15] שם משמואל פרשת וישב - שנת תרע"ד.

[16] בראשית לג, כ

[17] מדרש מופיע בתורה שלימה בראשית לג' אות סט (בהערה).

[18] ירושלמי עבודה זרה פרק ד הלכה ד.

[19] שם משמואל פרשת וישלח - שנת תרע"ד.

[20] אברבנאל ואחרים.

[21] הרש"ר הירש זצ"ל.

[22] ספר אוהב ישראל - פרשת וישב.