פרשת פקודי - הארון מקור השפע

מאת: הרב נחום ברנסון

קטגוריה: מ. פרשת פקודי

ישנן כמה נקודות תמוהות או יחודיות ביחס לארון שגדולי ישראל התייחסו אליהם:

 

 

א.         מדוע מידות הארון כוללות בכל הממדים (אורך, רוחב, גובה) מידת חצי אמה?

ב.         מדוע התורה מדגישה ומייחדת לאו ומצוות עשה שאין להסיר את בדי הארון ממנו?

ג.          מדוע הארון מצופה גם מבפנים - (הרי הוא סגור כל הזמן)?

ד.         מדוע התורה קוראת לארון "ארון עצי שיטין" ולא ארון זהב?

  

א) מידות חצי

 

מידות אורך ורוחב מביעות על יחס בין הארון לבין המציאות הארצית לעומת ממד הגובה המתייחס לקישור בין המציאות שלנו כלפי הקב"ה.

 

ניתן לומר שמידת החצי שבממד הגובה מבטא כי ההשלמה של התורה היא בקשר שלה עם הקב"ה. "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו" בהחלט איננו מצב סביר אלא שימוש בתורה כתרופה למציאות חולה. החיבור עם התורה צריכה להיות מתוך חיבור לקב"ה של אהבת ה' ויראתו, דבקות בו והליכה בדרכיו.

אולם קשר הוא דו צדדי וניתן בהחלט לומר שמידת חצי מדגישה לכאורה ג"כ כביכול שהשלמתו של הקב"ה וליתר דיוק השלמת רצונו טמונה ותלויה במציאות הארצית: הוא 'צריך אותנו כאן' - אנחנו אלה שנושאים ונשאים ע"י הארון הם המקדשים מגלים ומפיצים את שמו בעולם החומרי -  זה דבר שרק  צ-באות ה' שבארץ וקרוצי חומר, יכולים לעשות בתוך המציאות החומרית.

 

מאידך החצי בממד האורך והרוחב מבטא ששלמות המציאות שלנו היא בהתחברותה לשכינה ולתורה אך גם כאן יש פן הפוך: שלימות השכינה והתורה  היא בהתיישמותן והתחברותם במציאויות החיים בעולם החומרי.

 

 

ב) ארון עצי שיטין

 

אומרת הגמרא ביומא דף עב:

 

ועשו ארון עצי שטים ... מבית ומחוץ תצפנו אמר רבא כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם.

 

בפשטות רבא בא להסביר מדוע יש צורך בציפוי זהב מבפנים - הרי זה אינו נראה. והתשובה היא שאסור שהחיצוניות תיתן רושם שהפנימיות כמוה אולם זה איננו נכון. מבנה הארון המחזיק את התורה והברית והקשר עם הקב"ה בנוי כפי שהתלמיד חכם צריך להיות בנוי.

לדעתי אין פשר דברי רבא ניצול מבנה הארון ללמד אותנו בניין אישיותי נכון בעבודת ה' אלא שארון ה' המכיל את התורה במבנהו הפיזי צריך להיות בנוי ככלי ראוי לתוכן שמכיל - זה מבנה מהותי התואם למה שהארון מכיל במילים אחרות  התשובה של רבא לא היתה יכולה להיות שעל מנת להביע את חשיבות הלוחות והתורה או מסיבות עמידות החומר של הארון גם החלק הפנימי נעשה מזהב.

 

כידוע, תאורו של רש"י שמקורו מחז"ל ביחס למבנה הארון:

 

כיצד נעשה הארון ... ר' חנינא אמר שלש תיבות עשאו, שתים של זהב ואחת של עץ, נתן של עץ על של זהב, ושל זהב על של עץ, וחיפה שפתיו העליונות בזהב            (שיר השירים רבה פרשה א)

 

שמעתי תלמיד חכם שהקשה מדוע הארון נקרא ארון עצי שיטים. השאלה מצאה חן בעיני: זה בהחלט דורש הסבר לכאורה זה היה ארון זהב שעל מנת שיהיה יציב יסודו היה מעץ?!

 

התשובה שציטט (שאיני יודע מקורה) שתלמיד חכם צריך להיות מודה על האמת ולא להסתיר את האמת שתוכו איננו זהב אלא עץ.

 

כמדומני שיש בדברים אלה עמקות עצומה ועוד ממדים שראוי להדגישם - 

לבו של הארון הוא העץ שמחד, מבטא את החיות שבו בכך שהוא מהצומח:

ולמה עצי שטים נתונה בתוכו בשביל שהתורה נקראת עץ חיים שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה  

                                                                                                                ( תנחומא ויקהל פרק ז )

 

מאידך העץ לעומת הזהב הוא מבטא את הפשטות שבו.  עוד יותר בהזכרת סוג העץ 'שיטים' שבפשטות בא משורש 'שוטה' המדגיש חוסר דעת. רעיון זה נאמר במדרש הבא, תוך כדי אמירה  שיש להתייחס בכבוד לַפַּחוּת לכאורה מעצם היותו עשוי מחומר פשוט - עץ -  עקב הפנימי לו- התורה והלוחות -  שהוא הארון מעץ, כלי לו:

 

אמר רבי חנינא דצפורי: שלש תיבות עשה בצלאל את הארון שתים של זהב ואחד של עץ שיקע של עץ בתוך של זהב ושל זהב בתוך של עץ ... מכאן שיהא ת"ח תוכו כברו שנאמר מבית ומחוץ תצפנו מהו מבית ומחוץ תצפנו א"ל אע"פ שהעץ נתון באמצע הוי נוהג בו כבוד למה שהתורה נתונה בו ... כלומר אע"פ שאתה רואה את בני תורה עניים ומדולדלים הוי נוהג בם כבוד שהתורה נתונה לתוכו     

                                                                                                           (תנחומא ויקהל פרק ז)    

 

כלומר העיקר הוא התוכן ולא הכלי. גם כאן נראה לי שנכון להדגיש שכך הארון מוכרח להיות בנוי שכן הארון הוא אב כל מחזיקי התורה באמת.

 

 

ג) לא יסורו הבדים ממנו

 

 

בחלק מכלי הארון היו מוטות שנועדו להיות לעזר בנשיאתם. באופן מפתיע ביותר מודגש ביחס לארון הברית שמוטותיו צריכים להיות קבועים וכי יש איסור לדורות להסירם מארון הברית מה פשר הדבר?

 

ספר החינוך במצוה צו מנמק בטעם הדבר: 

 

שכל כלי המקדש צורתן מחוייבת לרמוז ענינים גדולים עליונים, כדי שיהא האדם נפעל

לטובה מתוך מחשבתו בהן, ורצה האל לטובתנו שלא תפסד אותה הצורה אפילו לפי שעה.

 

ע"פ זה יש לנסות להבין מה  עניין הדבר.

 

הרש"ר הירש והנציב מוולוז'ין - מבארים כי הדבר רומז לכך שהתורה נישאת עם עם ישראל גם לַגַּלּוּת לעומת שאר כלים שבמשכן שהמוטות בהם הם רק לצורך פרקטי - נשיאתם במדבר אך כאשר הם במקומם הקבוע עניינם הוא במקום קביעותם  - ארץ ישראל  - שזהו מקומם הטבעי ולכן הם אז ללא בדים:

 

סימן ואות שיהא נישא לדורות (העמק דבר שמות כז,ז:)  בטעם הדבר נראה דבא להגיד לנו דכח הארון שהוא התורה ...  נישאים בכל דור ודור ממקום למקום היכן שישראל גולים ...

השלחן שבו כח מלכות ישראל ומזבח הפנימי שבו כח כהונה כידוע ביומא דע"ב ב' שלשה זֶרִים הן של מזבח זכה אהרן ונטלו, של שלחן, זכה דוד ונטלו. ושני כחות אלו אינם אלא כשישראל על מקומם בא"י והכלים משמשים בקדושה                     (שם כה, יד: )

 

יש ממד עומק לנוסף לרעיון זה. בפשטות בכל הכלים הצורך במוטות הוא ע"מ שיצורים חיים יוכלו לשאת את הכלים שהם חפצים דוממים. אולם חז"ל מדגישים, לומדים ומלמדים אותנו שבארון המציאות היתה הפוכה וכי ה'הארון' היה 'נשא את נושאיו' וכי החי באמת המחייה מקיים ומפעיל את הכל הוא 'הרוכב בארון':

 

ויהי בעלות הכהנים נושאי ארון ברית ה' מתוך הירדן נתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה וישובו מי הירדן למקומם וילכו כתמול שלשום על כל גדותיו. נמצא ארון ונושאיו וכהנים מצד אחד וישראל מצד אחד, נשא ארון את נושאיו ועבר, שנאמר: "ויהי כאשר תם כל העם לעבור ויעבור ארון ה' והכהנים לפני העם".                                        (סוטה דף לה.)

 

דבריהם לכאורה הנן מקרא מפורש: בדברי הימים (טו,כו):

          וַיְהִי בֶּעְזֹר הָאֱ-לֹהִים אֶת הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק וַיִּזְבְּחוּ שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים:

וכהסבר רש"י שם" "רבותינו אמרו מכאן שהארון נושא את עצמו".

 

ע"פ זה אם נחזור לדברי הנצי"ב אז על אף שלכאורה עם ישראל לוקח עמו את התורה לגלות ושומר על התורה ומקיים אותה בגלות למעשה התורה היא זו ששומרת מקיימת ומחייה את עם ישראל בגלות.

 

לכאורה מה שאמרנו היא מציאות ומבנה הארון הינו רק סמל שמספר ומגלה לנו  על ההנהגה של הקב"ה בעולם ומשמש מקור להתחזקות באמונה ובטחון אולם כמדומני שע"פ חז"ל מדובר במציאות ממשית בהרבה שכן הארון א) הוא מקום השראת השכינה ו ב) השכינה היא היא הנושאת ומקיימת את ישראל:

 

מקורות רבים מצביעים על הארון כמקום השראת השכינה:

 

רבי נתן אומר חביב מעשה הארון ככסא הכבוד של מעלה שנא'  "מכון לשבתך פעלת" שהמקדש מכוון כנגד בית המקדש והארון כנגד הכסא ... ללמדך שהארון היה דומה לכסא הכבוד  (במ"ר פ"ד)

    אפריון זה הארון (שם פרשה יב )    (אפריון כידוע זה כסא שנושאים אותו על מוטות).

 

באופן מפתיע  "ויהי בנסוע הארון" כשלכאורה משה מתייחס לארון הברית,"ויאמר משה קומה י-הוה ..." וכן"ובנחה (של הארון) יאמר שובה י-הוה רבבות אלפי ישראל" במילים אחרות הארון הוא מעין מקום ה'.

הארון חביב שהמשכן כלו לא נעשה אלא בשביל הארון שהשכינה בתוכו וכל הנסים שהיו נעשים לישראל בארון היו נעשים לפי שהשכינה בתוכו    (תנחומא ויקהל סימן ז )

 

ע"פ זה מאוד מובן מדוע ה' מגיב בצורה חריפה כאשר עֻזה שולח ידיו לתפוס את הארון מבאר המדרש:

 

על דבר זה נענש עוזא, שנאמר:  "ויבאו עד גורן כידון וישלח עוזא את ידו לאחוז את הארון", אמר לו הקב"ה: עוזא, נושאיו נשא, עצמו לא כל שכן!                   (סוטה שם)

 

חריפות התגובה היא לא עקב הקפדה הלכתית אלא עקב ביטוי של זלזול שכביכול הקב"ה צריך שישאו אותו כאילו שהוא נזקק ל'כסא גלגלים'. כשההפך הוא הנכון: ה' מחייה כל המציאות - הוא נושא את כולם!

 

הארון מקום השראת השכינה הוא מקור של חיות והשפעה:  

  

א"ר לוי כשהכניס שלמה את הארון  לביהמ"ק הרטיבו כל העצים והארזים שהיו שם ועשו פירות שנא' "שתולים בבית ה'  בחצרות אלהינו יפריחו" והיו עושין פירות והם היו פרנסה...לפרחי כהונה                                                                                                 (תנחומא פרשת תרומה סימן יא)

 

הוא הנלחם לישראל: ר' אלעזר בשם ר' יוסי בן זמרא אומר כמין זקוקין של אש היו יוצאין מבין

        שני בדי הארון, והיו שורפין את הנחשים שהיו כקורות בית הבד     (מדרש תהלים מזמור כב)

 

המדרש מתאר שהתארכות הבדים בימי שלמה היתה התרחשות ניסית בו הארון ביטא את חיבת השכינה השורה בו לישראל:

 

     "דוחקין ובולטין בפרוכת ... ע"י נס האריכו הבדים ... ונראין כשני דדי אשה לחיבתן של ישראל".

(תוס' מנחות דף צח:)

 

          הקב"ה אומר למשה בדים שעשית לארון עתידין להאריך אחר פ"ד שנה שנאמר (מלכים ח ח) ויאריכו הבדים ויראו ראשי הבדים מן הקדש, מתים נכנסין  לפני יוצאין חיים ואת מתירא שלא ישרפו העצים שבמזבח הן עשוין לכבודי, מי צוה  האש  לשרוף...

                                                                                                 ( תנחומא פרשת תרומה סימן יא )

 

בין הבדים מוצג כמקום מפגש אישי ביותר בין הקב"ה לעם ישראל במקורות רבים והעניין רמוז בין בתאור של חיבור הכרובים שעל הארון, בין בתאור שבחורבן טיטוס הביא לאותו המקום שתי פרוצות ועוד.אחד המקורות המרכזיים הם שני הפסוקים הסמוכים ממלכים ב פרק יא, המזהים את בית ה' עם מקום הקשור לקודש הקודשים הקרוי 'חדר המיטות': 

 

(ב) וַתִּקַּח יְהוֹשֶׁבַע ְ... אֶת יוֹאָשׁ ... וַתִּגְנֹב אֹתוֹ ...  אֹתוֹ וְאֶת מֵנִקְתּוֹ בַּחֲדַר הַמִּטּוֹת וַיַּסְתִּרוּ אֹתוֹ מִפְּנֵי עֲתַלְיָהוּ וְלֹא הוּמָת... (ג) וַיְהִי אִתָּהּ בֵּית יְהֹוָה מִתְחַבֵּא

 

במדבר רבה פרשה יא :

"הנה מטתו" -  זה בית המקדש כשם שהמטה אינה אלא לפריה ורביה כך כל מה שהיה בביהמ"ק היה פרה ורבה שנאמר (מלכים א ח) ויאריכו הבדים... בית המקדש הצורות שהיו בקירותיו של זהב שהיו מצוירין שם כל מיני אילנות היו עושים פירות                                        

 

רואים במקורות אלה ועוד מני רבים שארון הברית הוא מרכז מוקד הקשר עם הקב"ה , מקור חי שממנו נובע שפע של חיות לעם ישראל כאשר החיות מתבטאת בחיות ניסית של הדומם ועץ המנותק ממקור חיות טבעית.

 

חז"ל ושלמה המלך בשיר השירים מדגישים בעניין זה דברים שונים שהצניעות יפה להם?

  

אלא מכאן שחשיבות הבהרה והדגשת העניין מצריך זאת וחז"ל מדגישים לנו שתי נקודות:

 

א)  כמו הנקה לתינוק -  השפע שבא לעם ישראל בא מהברית עם הקב"ה והקשר של קודש קודשים עימו.

ב)  יש קשר אישי ביותר לקב"ה עם עם ישראל כקשר שבין בני זוג שגופה הוא פרטי ושייך לקשר שביניהם.

 

סוף דבר  

 

הארון נגנז בימי יאשיה. הארון הגנוז ממשיך להיות מקום השראת השכינה וכי גניזתו מבטא את אופי הקשר כיום שהוא נסתר יותר בדומה לארון שחבוי וכפי שרשב"י חכם הרזין מלמד את חביב ה'  מתיא בן חרש:

 

שאל מתיא בן חרש את רשב"י וכי מאחר שר' מלמדנו פעם ראשונה ושניה ארון גלה לבבל, ראשונה הא דאמרן, שניה מאי היא דכתיב ויצא מן בת ציון כל הדרה אתה מה אתה אומר, אמר לו שאני אומר ארון במקומו נגנז שנאמר ויאריכו הבדים ...דכתיב עד היום הזה. (יל"ש דבה"י ב רמז תתרפה)