פרשת ויקהל - נתינה מכל הלב

מאת: אביאל קאופמן

קטגוריה: מ. פרשת ויקהל

 

ישנו עניין כללי, שנוגע לגבי כלל המצוות, שצריך אדם לעבוד את ה' בכל פנימיותו, בכוונת הלב והשמחה, (עבדו את ה' בשמחה". וכן לגבי תפילה: "תפילה ללא כוונה כגוף ללא נשמה"). אך בכ"ז אדם יוצא ידי חובת המצווה גם אם לא עשאה בשמחה ובכוונת הלב, אלא מספיקה כוונה בסיסית לקיום מצווה.

 

 

ברם, ישנה מצווה שבה אדם שליבו לא היה שלם עם עשייתה בליבו ורצונו הרי הוא פגם בחלק מעיקר המצווה, כפי שמסביר ה"כלי יקר" (לגבי מצות צדקה) בפרשת ראה: "פתוח תפתח, עשר, תעשר, נתון תתן, והעבט תעביטנו... על כן כל ענייני הצדקה כפולים אחת ביד ואחת בלב ועל כל אחד מאלו הקב"ה קובע לו שכר בפני עצמו" (כי יברך יברכך"...) כלומר החלק המחייב של מצות צדקה הוא: "ולא ירע לבבך בתתך לו" - כך לגבי צדקה לעני, וכך וביתר שאת לגבי נתינה לבניית המשכן ולקורבנות וכו'... כפי שמופיע בפרשתנו: "קחו מאיתכם תרומה כל נדיב ליבו..." וכן בפרשת תרומה: "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תיקחו...". כלומר ישנו תנאי בסיסי המפורש בפרשתנו שבשביל לתת תרומה לקרבנות ולבניית המשכן צריך שזו תהיה נדבת הלב, שאדם יתן עם כל פנימיות ורצונו וזוהי הנדבה המתקבלת לה' (ולא רק כי לא נעים לו וכו'). אם כן, מדוע דווקא בענייני נתינה מצינו בתורה שצריך לעשות זאת בכל ליבו ורצונו? מה מייחד את הנתינה משאר מצוות?

ישנו פירוש יפה בפרשת שקלים לגבי מחצית השקל - שבנ"י מצווים לתת תרומה לה': האות הראשונה והאות האחרונה של המילה מחצית יוצרות את המילה: מת. האות השנייה והאות הלפני האחרונה מרכיבות את המילה חי. ובאמצע נשארה בודדה ה=צ, וזהו רמז לכך שהצדקה (שמובטאת ע"י האות צ') היא זו שמפרידה בין המת לחי, בין החיים למוות. וכמו שנא' במשלי: "וצדקה תציל ממוות". כלומר, הצדקה הא דבר שהחיים תלויים בו, ודבר שהחיים תלויים בו לא מספיק לעשותו רק כפעולה טכנית של הוצאת כסף ונתינתו לצדקה, אלא באה התורה ללמדנו שבשביל לזכות לחיים, ולקיים דבר שהחיים תלויים בו אנו צריכים לעשותו עם כל חיותנו, גם במעשה וגם בליבנו פנימה, בגופנו וגם ברוחנו ונפשנו. ונזכה לקיים מצוות צדקה ונתינה בין לעניים ובין לקודשים  (ביכ"נ, ישיבות וכו') בשמחה גדולה מתוך רצון פנימי, ומכל הלב.