פרשת צו - ומפתח אוהל מועד לא תצאו

kiyorבפרשת השבוע בפרק ח' מתואר תהליך הקידוש וההקדשה של אהרון ובניו כאשר נעשות פעולות יחודיות בקרבנות הקרבים ביום זה על מנת לקדש את אהרון ובניו.

 

 
אחד הדברים שנראים כמיוחדים לימים אלו הוא הצווי המופיע בסוף העניין האומר: "וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כִּי שִׁבְעַת יָמִים יְמַלֵּא אֶת יֶדְכֶם: כַּאֲשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַזֶּה צִוָּה יְקֹוָק לַעֲשֹׂת לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם: וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת יְקֹוָק וְלֹא תָמוּתוּ כִּי כֵן צֻוֵּיתִי:" [ויקרא פרק ח לג-לה]

 

בפשט הפסוקים הכונה היא לאיסור של יציאה מאוהל מועד בשבעת ימי המילואים כיון שהם ימי חניכה של אהרון ובניו ובימים אלו הם מתקדשים ולכן חשוב שישארו במקדש שהוא מקום הקדושה.
רש"י (בפירושו לפס' לד') מביא מקרים נוספים שלקראתם יש צורך בהכנה מיוחדת המחייבת התקדשות של שבעה ימים ואלו דבריו: "צוה ה' לעשות - כל שבעת הימים. ורבותינו ז"ל דרשו לעשות - זה מעשה פרה. לכפר - זה מעשה יום הכפורים, וללמד שכהן גדול טעון פרישה קודם יום הכפורים שבעת ימים, וכן הכהן השורף את הפרה".
הרמב"ן מביא הרחבה כללית יותר שלמדו חז"ל הנוגעת לכל כהן ולכל יום ואלו דברי הרמב"ן (ויקרא ח/לה): "ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו - על דעת הברייתא של תורת כהנים (שמיני מלואים מב) ענין הפסוק הזה שלא יצאו מפתח אהל מועד יומם ולילה בשעת עבודה,כלומר עד שישלימו כל העבודה המוטלת עליהם באותו העת: והיא מצוה נוהגת לדורות שלא יניח כהן עבודה ויצא. וחייבין עליה מיתה. והוא שאמר בכהן גדול (להלן כא יב) ומן המקדש לא יצא ולא יחלל, אמרו אימתי אינו יוצא ואינו מחלל, הוי אומר בשעת עבודה. ודרשו פן תמותו (להלן י ז), ממשמע לאו אתה שומע הן..."

על פי דברי הרמב"ן הללו יוצא שבכל מקרה שבו יש עבודה במקדש אסור לכהן לצאת מסתבר שהטעם לאיסור זה איננו כקודם בגלל הפגיעה בתהליך ההתקדשות או רק בכדי לדאוג לכך שהעבודה תיעשה אלא גם מטעם של זלזול בעניני המקדש, כיון שאדם שעוזב את עבודת המקדש לטובת עניניו הפרטיים מראה בכך שענינים אלו עולים בחשיבותם על עניני המקדש.

ייתכן שהעונש החמור של ולא תמותו במקרה זה' מלבד ההרתעה שהוא יוצר מכיל בתוכו גם מסר על כך שמטרת החיים היא הדבקות בקדושה, ולכן אדם שבנקודת בחירה בין קדש לחול בוחר בחול אינו מבין את הסיבה לחייו ולכן עונשו שהם ניטלים ממנו. 
דברים דומים האוסרים להפסיק את העיסוק בדברים הקשורים לקדושה ולעסוק בדברי חול  מצאנו גם בעניין לימוד התורה וגם כאן מצאנו הקבלה לשני סוגי ההפסקות שיש בכהנים הפסקה שפוגמת בשליחות או בהכנה לשליחות והפסקה שענינה ביזוי הקדש בכך שמפסיקים את העיסוק בו לצורך עיסוק אחר.

ההקבלה הראשונה להפסק בלימוד שגורם לפגם בהכנה לשליחות האדם להיות בן תורה מצאנו בגמ' בסנהדרין (דף עא.) וכך נאמר שם : "אמר רבי זירא, כל הישן בבית המדרש - תורתו נעשית לו קרעים קרעים, שנאמר וקרעים תלביש נומה".
ובילקוט שמעוני (כי-תשא רמז שצא ) אמרו "יהא אדם שואל ומשיב בישיבתו בבית המדרש כדי שתתרבה חכמתו וכדי שלא יבא לידי תנומה שנאמר וקרעים תלביש נומה לפי שאין לך מדה קשה בעולם אלא המתנמנם בבית הכנסת ובבית המדרש...".

הקבלה להפסק המראה על זלזול מצאנו במספר מקומות ונציין שניים מהם:
הגמרא במסכת ברכות (דף ח.) אומרת: "אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי מנחם אמר רבי אמי: מאי דכתיב ועוזבי ה' יכלו - זה המניח ספר תורה ויוצא..." 
וכן מצאנו בפרקי אבות בדברי רשב"י : "רבי שמעון אומר המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" (אבות ג, ז).

מעניין לציין שגם ארבעים ושמונה מידות שהתורה נקנית בהם מבוססים על כך שהאדם שם את התורה במרכז ואת השאר כטפל הן מבחינת צרכי גופו מיעוט אכילה שינה.... והן מבחינת חיפוש התועלת האישית כגון רדיפה אחר הכבוד וכד' [ע"י הודאה על האמת וכו'].
יה"ר שנזכה להבחין בין עיקר לטפל ונזכה ל"תורה דילה" [בקניין אמיתי].