פרשת שמיני - סיבת קריאת פרשת פרה

efer_paraיש מחלוקת בין הפוסקים אם קריאת פרשה פרה זו היא מן התורה או לא. בשולחן ערוך בהלכות פורים מופיע הדעה שאומרת שהקריאה מן התורה – כ-"יש אומרים" אף על פי שבהלכות קריאת התורה היא מופיעה בלשון "סתם". בכל מקום שמוזכרת הלכה זו, המשנה ברורה מצטט את דברי הגר"א שדוחה את דעת השולחן ערוך שאומרת שקריאה דאורייתא – בגלל העדר מקור שהיא אכן דאורייתא.

 
בעקבות זאת טרחו הרבה מהמפרשים לחקור בטעמים השונים למה מצווה זו דאורייתא.
יש בעיקר שני כיוונים של האחרונים לתרץ שאלה זו; הדרך האחת היא לומר שיש דיוק בפרשת חוקת שמחייב קריאת הפרשה: משום שחייב לקרוא פרשת פרה עם ההקרבה או מכיון שכאשר אנו לא מקריבים קורבנות אנו חייבים מצד "ונשלמה פרים שפתינו."  
הדרך השניה היא מה שכתוב בספר דברים "זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלוהיך במדבר למן היום אשר יצאת מארץ מצריים עד בואכם עד המקום הזה ממרים הייתם עם ה' בחורב הקצפתם את-ה'; ויתאנף ה' בכם להשמיד אתכם". ואף על פי שלא כתוב מה מפורש לזכור, מיד אחר כך כתוב "ובחורב הקצפתם" - כלומר מדובר בחטא העגל. כמו ש"זכור ואל תשכח" אצל זכירת מחית עמלק מחייב במצוה מן התורה לזכור את עמלק, כך גם את חטא העגל יש מצוה לזכור. אבל חז"ל לא רצו לקבוע לזכור את חטאתנו לכן תקנו לקרוא פרשת פרה, שבאה לכפר על מעשה העגל כלשון המדרש בפרשת חקת: "תבא אמה ותקנח צואת בנה" וכמו פירוש רש"י בפרשה שכל מעשה הפרה היא כנגד חטא העגל.

הרבה הקשו על התירוץ הנ"ל שהרי עדיין לא הזכרנו במפורש חטא העגל ואיך יוצאים ידי חובתנו עם רמז בעלמא? וגם יש לשאול שהרי שופר של פרה מופיע במסכת ראש השנה שהוא פסול לתקוע בו בגלל ש"אין קטיגור נעשה סניגור" ולמה הטעם הזה לא שייך בפרשת פרה?

והתשובה היא סביב ההסבר כיצד הפרה מקנח צואת בנה ובאמת מכפר על חטא העגל. הרי גם עבודת המשכן לחלק מהמדרשים והמפרשים באה לכפר על העגל. ניתן להסביר את אופן הכפרה של הפרה לפי השנויים הבולטים בינו לבין לקרבן רגיל. מוזכר במדרש שהפרה היא נקבה ולא זכר אבל יש הבדל יותר בסיסי. הרי כל הקרבנות נאכלים על המזבח וחלקם נשאר לכהנים או לבעלים, כפרתם תלויה גם באכילת הבעלים והכהנים ואחרי שנשרפים לא מועלים באפרם. הרי עיקר הקרבן הוא הבשר והקיים. לעומת זאת פרה אדומה - בשרה הוא כלום ועיקר העבודה הוא עם אפרה כמו כן הקרבן נשרף בחוץ ולא בפנים. יוצא מכאן שעיקר הקרבן הוא ההעדר והמות - מה שלא קיים.

מתוך זה אפשר להבדיל בין קרבנות לפרה אדומה מבחינת "סור מרע ועשה טוב" קודם יש שלב שבו צריך להסיר הרע וזה כנגד מעשה הפרה ואחר כך יש בחינת "עשה טוב" שזו הקירבה שנוצרת על ידי עבודת בית המקדש. חטא העגל הוא ביטוי של עם ישראל שדומה לעשייה של קרבנות ויתכן אפילו שבאים מאותו מקור, לכן מן הראוי שנעשה בית המקדש לעבודת הקב"ה - במקום מעשה העגל אבל כדי להגיע לזה צריך לנקות השורש הזה. וזה נעשה על ידי אפר משריפת העגל והיום ה-"אמא" משלמת המחיר. אנו שורפים הפרה, ועם אפרה אנחנו מיטהרים מטומאתנו קודם הכניסה לבית המקדש. 

זה מתרץ את הסתירה לגמרא במסכת ראש השנה שטוענת ש"אין קטיגור נעשה סניגור". כל עוד שלא מטפלים בבעיה ורק משתמשים באותו מידה לדבר אחר קודש יש פגם בעבודתו אבל לנקותו קודם כמו מעשה הפרה בשביל אפשר ואפילו ראוי להזכיר הקטיגור שאנו מטפלים בו ומתקנים אותו ומנסים להפוך חטאנו לזכותנו. שריפת הפרה מבטאת את המצוה של "זכור ואל תשכח" במעשה העגל. אי אפשר לדלג על השלב של מחיית החטא - וזאת פרשת פרה שבאה לטהר הטמא שלא יכול ליכנס למקדש -  שצריך להיות כאפר הפרה ולשרוף החטא ולהרגיש העדרו ואחר כך ליכנס לקרבן ולאכול על שולחן של הקב"ה.

הרעיון הזה גם מובא בפרשתנו – פרשת שמיני - במיתת נדב ואביהו ,שמשה מנחם את אהרן באמירת "בקרבי אקדש". מסבירים חז"ל שמשה ידע שימותו מגדולי ישראל בחנוכת המשכן וחשב שהכוונה היא עליו (משה) ועל אהרון אבל כנראה נדב ואביהו היו גדולים יותר. והשאלה היא איך מתקדשים ע"י מיתת צדיקים בחנוכת המשכן? על פי היסוד שאמרנו אפשר להסביר שזה בחינה של קודם צריך לסור מרע וזה נעשה על ידי ההעדר - על ידי העדר צדיקים - בחינת מיתת צדיקים מכפרת. ואז אנשים מרגישים את הצורך לתקן כי יש להם את החוסר בצדיקים אלו. עכשיו, אפשר לעבוד במשכן ולעבוד על החלק של עשה הטוב. 

כנראה התיקון של אותו הדור היה צריך להיות גדול ולגודל הקדושה של חנוכת המשכן היה צורך בהעדר דרמטי לכן חשב משה שהכוונה אליו ולאהרון.

שנזכה לחזור כולנו בתשובה ולהסיר את הרע ונזכה לעבוד הקב"ה כראוי.