פרשת תזריע - חסד ה' שבצרעת

bloodאומר המדרש תנחומא, תזריע, פרק י"ג סעיף ט: "אדם כי יהיה בעור בשרו". זה שאמר הכתוב: כי לא אל חפץ רשע, אתה, לא יגורך רע.  ללמדך, שאין הקדוש ברוך הוא חפץ לחייב ברייה, שנאמר: חי אני נאם ה' אלהים אם אחפוץ במות הרשע וגו' (יחז' לג יא). ובמה חפץ? להצדיק בריותיו, שנאמר: ה' חפץ למען צדקו ( יגדיל)וגו' (ישעי' מב כא). למען לצדק בריותיו ולא לחייב. 

 

 

וכן אתה מוצא באדם הראשון, כשבראו נתנו בגן עדן וציוהו ואמר לו: מזה אכול ומזה לא תאכל, כי ביום אכלך ממנו מות תמות ( ברא' ב יז). עבר על צווי הקדוש ברוך הוא, הביא עליו אפופסין (=גזר דין) בא השבת ופטרו. התחיל מסיח עמו אולי יעשה תשובה, שנאמר: ויקרא ה' אלהים לאדם ויאמר לו איכה (שם ג ט), אן את. ואין ה' אלא מדת רחמים, שנאמר: ה', ה' אל רחום וחנון (שמ' לד ו). הקדים לו מדת הרחמים למדת הדין, שיעשה תשובה. הוי אומר: כי לא אל חפץ רשע אתה, שאינו חפץ לחייב בריה." 

 

מה פשר דרשה זו בהקשר לפסוק "אדם כי יהיה בעור בשרו"?
התמונה תושלם מחלק אחר במדרש: (סעיף ז): דבר אחר: "אדם כי יהיה בעור בשרו" - למה אינו אומר דבר אל בני ישראל כמו שכתב בכל הפרשיות כולם, אלא אדם כי יהיה? זה שאמר הכתוב: "כי לא אל חפץ רשע אתה וגו'" (תהל' ה ה). לפי שהפסוק, אומר: "עצתי תקום וכל חפצי אעשה" (שע' מו י). מי ששומע הפסוק הזה, אומר: שמא עוות הדין יש למעלה?!  
אמר רבי תנחומא: מהו וכל חפצי אעשה? שאין חפץ לחייב שום בריה, שנאמר: כי לא אחפוץ במות המת (יחז' יח לב). הוי, כי לא אל חפץ רשע אתה. דהיינו: התורה אינה כותבת לשון התנייה ברורה, של "אם יהיה בעור בשרו" אלא לשון יותר נחרצת, המציגה את הנגעים כדברים שודאי יבואו. על זה שואל המדרש: מדוע? ומתרץ: כאשר הקב"ה מבקש להפרע מהאדם, אין הוא רוצה לעשות זאת בכעס ובנקמנות, אלא מתוך מגמה של תיקון. הקב"ה מעדיף לתת נגעים על אדם, יותר מאשר להורגו. ומכיוון ש"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", על כורחנו ישנם נגעים כחלק מתיקון.

אולם, מדוע דווקא הנגעים נבחרו כעונש המתאים ביותר לכפרה?
הנה בדין מומי הכהונה ציוותה התורה:
(ויקרא כא, ט"ז-י"י): טז "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  יז דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן, לֵאמֹר:  אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם, אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם--לֹא יִקְרַב, לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו. "מדוע אסרה תורה על כהן בעל מום לעבוד במשכן ובמקדש? וכי מה עשה מסכן זה רע, שבגינו יורחק מעבודת הקודש?

מסביר הרמ"ק  ע"פ הזוהר, שמום חיצוני אינו אלא גילוי של פגם פנימי – נפשי
כיום עניין המחלות הפסיכו-סומטיות הוא ברור ומוכר. הוכח כי אדם בעל בטחון עצמי גבוה, מחוסן יותר מפני מחלות.  ברור כי עצבנות יותר עלולה להביא למחלות כמו אולקוס וסרטן ח"ו. הוא הדין בעניין הכהן – אין המום אלא שיקוף ניכר לעין של הפגם הנפשי.

נכון הדבר גם לענייננו: הנגעים הם בעצם "הצפה" של הפגם הנפשי שנגרם על ידי החטא, לעבר הגוף. אדם שחטא טמא את נפשו וטמטם אותה. "תנא דבי ר' ישמעאל: עבירה מטמטמת ליבו של אדם", וכעת, כאשר רוצה הקב"ה לגרום לאדם לחזור בתשובה, הוא מאותת לו באמצעות נגעי הגוף – על כתמי הנפש.
אולם נראה כי יש פה רובד נוסף: חטאי עם ישראל אינם מהותיים להם, אלא חיצוניים וזרים לטבעם. "ישראל – אף על שחטא, ישראל הוא", "בין כך ובין כך קרויים בנים". אין בכוחו של החטא לטמא את הגרעין הפנימי היסודי העמוק של האדם מישראל.

הנגעים אינם פוגעים בתוכיותו של האדם, אלא בצדדיו החיצוניים "אדם כי יהיה בעור בשרו", בקליפה החיצונית ביותר של מציאותו. הנגעים מאותתים כי שכבתו החיצונית של האדם – ולא נשמתו חלילה! – נגועים הם, ועליו להתעורר ולמרק, בכדי למנוע את אותו טמטום הלב, את אותה אטימה וחסם רוחניים.