פרשת אמור - אהבת הבריות

מבוסס על המאמר "בני אהרן הכהנים" מתוך ספרו של הרב משה אודס "בלבבי משכן אבנה".

בפרשת השבוע נידונה סוגיית הכוהנים בהם ריבה הכתוב מצוות יתרות. מעמד הכהונה בעם ישראל מעורר תמיהה רבה. מה עניינם של מעמדות בעם ישראל? מה צורך יש בשליחות כאשר מדובר בעבודת ה'? האין כל אדם, ואפילו אינו מישראל, רשאי לעבוד את הקב"ה בכל צורה, שהוגדרה ע"י הקב"ה, בעצמו? היש אדם שדמו אדום משל חברו? וכיצד מבטאות זאת המצוות המרובות בכהנים?

 

בעיה זו נידונה בהרחבה בכמה מקומות, הן בתנ"ך, והן ע"י חז"ל.
מבלי להיכנס לפרטים המרובים בסוגיה זו, נזכיר רק חלק מהפרטים הנוגעים לפתרון הבעיה. הרב זצ"ל  כותב ב"אורות הקדש" (תלט, הבדלה והכללה): "שני קוים עוברים לפנינו בהדרכת הכלל והפרט, קו המבדיל, וקו המחבר. הקו המבדיל היא ההתכנסות האישית, באה מתוצאת השאיפה להשלמה רוחנית פנימית... בהדרכת הכלל באה במקומה הבדלה כיתתית, הבדלת שבט לוי ביסוד האומה, והבדלת הכהונה מתוכו. ...אבל בתוך עומקה של הבדלה זו התחברות והכללה גנוזות הן, כלולות הן בכללותה. ...השבט הלוי, בהתיחדותו בתנאיו המובדלים הרי הוא מתאצל והולך ושומר את צביונו, מתקדש ומתנשא עד היותו לברכה לכללות האומה. והכהונה בקדושה המיוחדה הרי היא מתעלה עד כדי שאיבה עליונה של רוח הקדש, לאושר הכלל כולו, ועילוי מהותו היותר פנימית. ...וזאת היא נחלת ה' בכל דרך הקדש, הפרדה על מנת התחברות, להיפך מההכללה הגסה, המדברת גדולות ואומרת לאגד הכל בחבילה אחת, ומאבדת את כל הוד רוחני ואצילי..." כלומר לטובת הכלל יש ליצור מעין "הקבצות" של קדושה. רק כך ניתן להעביר את ערכי הקדושה לכלל של ציבור כלשהו, כל אחד לפי מעלתו.

מבחינה הלכתית, הכוהנים הם "שלוחי דרחמנא". כשליחים מחויבותם נתונה בעיקר למשלח, אולם עיקר פעולתם היא אצל הנמען, קרי, עם ישראל. עיקרה של הכהונה היא אהבת הבריות וקירובן לתורה ולעבודת ה'. זו השליחות עליה אמונים הכוהנים, וזו הכרחיותן של המצוות המרובות, כמו גם הזכויות היתרות. עיקר ריבוי המצוות שבכהנים הוא הקדושה, כלומר, פרישה ויעוד- הקו המבדיל. לעומת זאת זכויות היתר של הכהנים, עיקרן אהבת מושא השליחות והקרבה בין אותן "הקבצות" של קדושה- הקו המחבר.

באמצעות הבנה זו ניתן להבין פרטים תמוהים רבים בעניין הכהונה, לדוגמא, כל המצוות ראויות שיעשו באהבה (כנאמר לפני כל מצווה "...בדחילו ורחימו..."), אולם רק בברכת הכהנים נכנסה אמירה זו גם בנוסח הברכה- "בא"י... לברך את עמו ישראל באהבה". ע"פ דברי המגן אברהם אמירה זו מבוססת על האמור בזהר- "כל כהן דלא רחים לעמא או עמא לא רחמין ליה לא ישא כפיו" אמירה זו מובנת ע"פ דברינו, משום שהאהבה הינה חלק מהותי במצוות הכהונה. כמו כן, לחלק מהשיטות, החובה הנקראת "וקדשתו" צריכה להתקיים אף בע"כ של הכהן, גם בנוגע ל"זכויותיו". אין כאן לא תקנה ולא זכויות יתר לטובת הכהן. הכהן נאלץ להיות מובדל ומקודש לטובת הכלל, ולא לטובתו (מכאן פתח לשאינם אוהבים לזמן לחייב את הכהן...) אבל מסתבר לומר שאהבת ישראל העומדת ביסוד הזכויות תלויה ביחסי נותן ומקבל ואכמ"ל.

ויהי רצון שנזכה לאהוב את הבריות, ובזכות אהבת הבריות נקרב ונתקרב לתורה