פרשת בהר - מצות השמיטה ויום ירושלים

מאת: הרב יצחק פייגלין

קטגוריה: מ. פרשת בהר

תגיות: יום העמצאות, יום ירושלים, שמיטה

מצוות השמיטה, הפותחת את פרשת בהר, הינה אחת המצוות החשובות ביותר, הן משום ריבוי הפסוקים שבה, והן משום שמצווה זו נזכרת כמה פעמים בתורה. ומשום חשיבות זו, פרשנים רבים ניסו למצוא טעם ויסוד למצוה זו.

 
ראשית, לפני שנעיין בדברי הפרשנות נעיין בלשון הכתוב
[ב] "…כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה'"  
[ד]"ובשנה השביעת שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר" (ויקרא כ"ה).
כלומר, הכתוב עצמו רומז שישנה תכלית למצוה זו, שפעולת שמיטת האדמה היא למטרה ששנה זו תהפוך להיות שבת לה'.

חז"ל במסכת סנהדרין (דף ל"ט.) פרטו יותר וביארו: "אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא, והן לא עשו כן, אלא חטאו וגלו". הפרשנים על התורה, הוסיפו נופך משלהם בענין טעמה של השמיטה, איש איש כפי שיטתו.

ברצוני להביא בפניכם ביאור מעמיק ומקורי למצות השמיטה של הרב קוק זצ"ל (במבוא לספר "שבת הארץ"). אך לפני שנביא את באורו, נקדים כמה יסודות שמביא הרב בפתח דבריו.

החיים של האדם היהודי מקבלים משמעות רק על פי היכולת של האדם להכניס בהם תוכן רוחני רעיוני, ובכך יציב לעצמו מטרה לחיים. כשם שהיסוד הנ"ל פועל בכל פרט ופרט, כך הוא נכון ביחס לכלל האומה. עם ישראל יגיע להשגים ויגשים את יעודו רק אם יוכל למלא את חייו בערכים האלוקיים שינחו אותו קדימה.

עתה, מבאר הרב, ישנה בעיה במציאות היומיומית, הן במישור הפרטי, שאדם שחי חיי שיגרה, "במהומתם המעשית התכופה, מסתירים הם את ההוד הרוחני של הנשמה האלהית, בתוך המציאות-החילונית השולטת". כדי לעצור את מהומת החיים הרגילה צריך לתת רווח, של הפסקה והתנערות. הפסקה זו היא שבת קודש, שפעם בשבוע עוצר האדם את זרימת חייו ומפנה את תשומת ליבו לעיין במחשבה: "לשם מה ? "

א"כ, היחיד מתנער מחיי-החול לפרקים קרובים -בכל שבת. ומכאן מבאר הרב "את אותה הפעולה, שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה" כלומר, מטרת השמיטה היא, להוציא את העם משיגרת עבודתו בבנין וביצירה, כדי שיתן את ליבו לצדדים הרוחניים של האומה. או בלשון אחרת, עם ישראל צריך מפעם לפעם להפסיק את עבודת הארץ, כדי להבין את משמעות היותו עם, פה בארץ. שכן, הננו רואים כיצד יכולה אומה שלמה לשקוע בבנינה ובחיזוק בטחונה, ומתוך כך אין אנו שמים לב, לשם מה הבנין, ולאיזו מטרה אנו כאן?

עתה, נעבור להתבונן על המאורעות שעברו על עמנו בחמישים השנים שחלפו, נוכל לציין את יום העצמאות ויום שחרור ירושלים כימים מרכזיים.

יום העצמאות, מציין את הצלת העם היהודי הנרדף, את בנין הארץ לתפארת ואת הדאגה לבטחון המדינה. ובאמת כל אשר נשמה באפו חש שעצם הקמת המדינה שיפרה לבלי הכר את מצבו של העם היהודי, בטחונית, כלכלית ואפילו רוחנית.

אך בכל העיסוק סביב השמחה על כך שזכינו למדינה יהודית נדחקה לצד שאלת המהות. רבים מהחוגגים חג זה ומודים על העבר, עומדים נבוכים כאשר נשאלים: "לשם מה מדינה ?", "מדוע דוקא כאן ?" (במקום הבעייתי הזה).

כאן צריכה להשמע תשובה ברורה וחד משמעית: שבנו אל ארץ אבותינו, שבנו אל עיר הקודש ירושלים, באנו לכאן להגשים את חזון נביאי ישראל להיות עם מוסרי שהינו אור לגויים. אמירה מעין זו אמורה להישמע ביום ירושלים, יום שתכליתו להיות נדבך נוסף על יום העצמאות, שכן ביום העצמאות הננו מודים על העבר, אך עתה יש לקרוא בקול גדול מה תפקידנו ויעודנו לעתיד, זו מהותו של יום ירושלים. (ואין מדובר באיזה ציון דרך היסטורי בשחרור עיר חשובה ככל שתהיה, אלא יש ליום זה משמעות לכלל האומה).

אך, לדאבוננו, כשם שרובו של העם לא שומר שמיטה, כך גם אינו חוגג את יום שחרור ירושלים (למעט כמה תושבי העיר וכמה פלמ"חניקים זקנים). וזאת משום שהרבה יותר קל להבין ולהזדהות עם חג העצמאות העוסק בהצלה ובנין, אך יום ירושלים, שבא לתת סיבה ותכלית לכל המעשה הציוני, קשה יותר להזדהות איתו בעידן של ריקנות ערכית.

כאן, קוראים יקרים, נקראים אנו לדגל (תרתי משמע), נקראים אנו להיות החלוצים לפני המחנה הציוני, ולהוביל אותו מהעצמאות אל היעוד, אל התכלית של הכל –לירושלים הבנויה.