פרשת בהר - מצות הלואה ואיסור ריבית

מאת: הרב יעקב סלקמון

קטגוריה: מ. פרשת בהר

תגיות: הלואה, איסור ריבית

במחצית השניה של פרשת בהר עוסקת התורה בקבוצה של מצוות שיש לקיים במצב של "כי ימוך אחיך..." אחת מהמצוות הללו היא מצות הלואה ואיסור הריבית.

 
וכך נאמר שם: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ:אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹקיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ:אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ:אֲנִי ה' אֱ-לֹקיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵא-לֹקים" (ויקרא כה /לה-לח)

מצוות ההלואה נחשבת לרמה הגבוהה יותר מבין שמונה המעלות שמנו חכמים בצדקה וזו לשון הרמב"ם: "שמנה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו, מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך" (רמב"ם מ"ע י /ז)

לעומת המצוה שיש בהלואה בלא רבית בהלואה בריבית יש איסור חמור שעליו מזהירה התורה בשני לאוים ומוסיפה  "ויראת מאלוקיך אני ה" ודרשו בגמ' "אני הוא שעתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בנכרי ומלוה אותם לישראל ברבית" (בבא מציעא דף סא:).
כאשר אנו באים לדון בקבוצת השיכות של האיסור הנ"ל אנו נתקלים בקושי כיון שמצד אחד יש כאן מעשה שאינו הוגן של מעין "עושק" של הלוה ולכן ניתן לראות את האיסור הנ"ל כאיסור המקושר לעניני גזל, אך מצד שני בשונה מעניני גזל ועושק שנעשים ללא הסכמתו של הנגזל הרבית נעשית בהסכמה מוחלטת של האדם הנותנה ומסיבה זו יתכן ויש לקשר את המצוה הזאת למסגרת של מצוות אחרות כעניני איסור או צדקה. 
ואכן הטור הביא את הלכות רבית בחלק יורה דעה שלא כשאר עניני הממון הנדונים בחלק חושן משפט.

גם בנותני הטעם הרעיוני למצוות מצאנו שלשה כיוונים מרכזיים בטעם מצוה זו:
לדעת ספר החינוך המלוה בריבית הוא כמזיק את חבירו וכך כותב החינוך בעניין זה: "משרשי המצוה, כי האל הטוב חפץ בישוב עמו אשר בחר, ועל כן צוה להסיר מכשול מדרכם לבל יבלע האחד חיל חברו מבלי שירגיש בעצמו עד שימצא ביתו ריקן מכל טוב, כי כן דרכו של ריבית, ידוע הדבר, ומפני זה נקרא נשך... [ספר החינוך מצוה סח ד"ה משרשי המצוה]

הרמב"ן מגדיר את ההלואה בלא ריבית כצדקה וזו לשון הרמב"ן (עה"ת דברים כג) :"וביאר בכאן שיהיה רבית הנכרי מותר, ולא הזכיר כן בגזל ובגנבה כמו שאמרו (ב"ק קיג ב) גזל גוי אסור. אבל הרבית שהוא נעשה לדעת שניהם וברצונם לא נאסר אלא מצד האחוה והחסד, כמו שצוה (ויקרא יט יח) ואהבת לרעך כמוך, וכמו שאמר (לעיל טו ט) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו', ועל כן אמר למען יברכך ה' אלהיך - כי חסד ורחמים יעשה עם אחיו כאשר ילונו בלא רבית ותחשב לו לצדקה. וכן השמיטה חסד באחים, לכך אמר (שם פסוק ג) את הנכרי תגוש, וקבע לו ברכה, כי הכתוב לא יזכיר הברכה רק בצדקה ובחסדים, לא בגזל ובגנבה ובאונאה". הכלי יקר לעומת זאת טוען שיסוד האיסור הוא איסורי מצד חוסר במידת הבטחון וזו לשונו:"וזיל בתר טעמא כי עיקר טעם איסור הריבית הוא לפי שהוא מסיר מדת הבטחון מן האדם כי כל בעל משא ומתן עיניו נשואות אל ה' לפי שהוא מסופק אם ירויח או לא אבל הנותן בריבית ריוח שלו ידוע וקצוב וסומך על ערבונו שבידו ומן ה' יסיר לבו.(כלי יקר ויקרא פרק כה/כד)

ואכן בעקבות הנאמר לעיל בצד הרעיוני של האיסור נראה שהחקירה הבסיסית גם בהלכות ריבית היא השאלה מה היחס של התורה לרבית האם ביחס הוא כאל עושק ממוני או שהיחס הוא כאל צדקה/ איסור ודבר זה הוא הגורם הקובע במספר מחלוקות בין הדעות השונות. [הדבר אפשרי ומסתבר אך אינו הכרחי כמובן בשל גורמים נוספים שיש בכל סוגיה] .

נפרט מספר מחלוקות בעניין ריבית שנראה שהחילוק הנ"ל עומד ביסודם:
א. חובת ההשבה: בגמרא ישנה מחלוקת האם ריבית קצוצה יוצאת בדינים או לא ולכאורה אם זה דין ממוני מסתבר שיוצאה ואם צדקה או איסורי מסתבר שאינה יוצאת וכן גם לאחר שנפסק שיוצאת בדינים הלכה היא שמבני מלוה שמת לא מוציאים אא"כ הם רוצים להחזיר דבר מסויים ואביהם עשה תשובה (עיין רמב"ם מלוה ד/ג. ) לכאורה כוון זה מורה על כך שזה עניין איסורי ולא ממוני.

ב. היכולת למחול לאחר מעשהלשון הרמב"ם : "הורו מקצת הגאונים שהלוה שמחל למלוה ברבית שלקח ממנו או שעתיד ליקח אע"פ שקנו מידו שמחל או נתן מתנה אינו מועיל כלום שכל רבית שבעולם מחילה היא אבל התורה לא מחלה ואסרה מחילה זו ולפיכך אין המחילה מועלת ברבית אפילו ברבית של דבריהם, יראה לי שאין הוראה זו נכונה אלא מאחר שאומרים למלוה להחזיר לו וידע המלוה שדבר איסור עשה ויש לו ליטול ממנו אם רצה למחול מוחל כדרך שמוחל הגזל, ובפירוש אמרו חכמים שהגזלנין ומלוי ברבית שהחזירו אין מקבלין מהן מכלל שהמחילה מועלת". (רמב"ם מלוה ד /יג) לכאורה ככל שנבין זאת יותר כאיסור פחות שייכת מחילה.

ג. מצוות הלואה לנכרי: לדעת הרמב"ם יש מצוה להלוות לנכרי בריבית וזאת משום שהלואה ללא ריבית פירושה הפסד ולכן כאשר אין עניין של חסד מצוה שירויח ולא יכלה ממונו לחינם וזו לשון הרמב"ם: "העכו"ם וגר תושב לוין מהן ומלוין אותן ברבית שנאמר לא תשיך לאחיך לאחיך אסור ולשאר העולם מותר, ומצות עשה להשיך לעכו"ם שנאמר לנכרי תשיך מפי השמועה למדו שזו מצות עשה וזהו דין תורה."
השגת הראב"ד/ ומצות עשה להשיך וכו' עד וזהו דין תורה. א"א אני לא מצאתי שמועה זו ואולי טעה במה שמצא בספרי (פרשת כי תצא) שנאמר שם לנכרי תשיך זו מצות עשה ופירושו משום דהוה ליה לאו הבא מכלל עשה שלא ישיך לישראל עכ"ל".  (רמב"ם וראב"ד מלוה ה/א)