פרשת בהר - רוח הדברים

harפרשיית השמיטה מופיעה פעמיים בתורה. פעם ראשונה בספר שמות בפרשת "משפטים". ובפעם השנייה בספר ויקרא פרשת "בהר". בפרשת משפטים כתובים דיני השמיטה בצורה כללית, ואילו בפרשת בהר מופיעים דיני השמיטה בצורה של פרטים עם רשימה מדויקת של איסורי שנת השמיטה.

 
ישנה שאלה מפורסמת מאוד שמופיעה בחז"ל בעניין השמיטה: 
"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר, מה ענין שמיטה אצל הר סיני והלא כל המצות נאמרו מסיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולם נאמרו כללותיהם דקדוקיהם מסיני". (ספרא בהר פרשה א ד"ה וידבר ה').

ומסביר הרמב"ן את דברי הספרא:
"אבל הברייתא השנויה בתורת כהנים פירושה ברור, שהשמיטה נאמרו כללותיה מסיני דכתיב בפרשת ואלה המשפטים (שמות כג, יא) והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך וגו', ואלו דיני השמיטה בדרך כלל, ובכאן חזר ואמר כי בהר סיני עוד נאמרו כל פרטיה שהרי כולם נזכרו בפרשה הזאת, ובסוף הענין (להלן כז לד) כתיב אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני, להקיש כל המצות אל השמיטה הנזכרת שכולן היו כן שנאמרו בכלל ופרט והכל מסיני:" (ויקרא, כה)

מדגישים לנו הספרא והרמב"ן, שכאשר ריבונו של עולם נתן לנו את התורה, הוא נתן את כל המצוות בצורה של כללים ופרטים. וכדי להוציא מן המחשבה שבהר סיני נאמרו המצוות בדרך כלל, ובתקופה מאוחרת יותר במסעם במדבר נאמרו פרטי המצוות, נכתב פסוק מיוחד במצוות השמיטה, ללמד שכל המצוות כולם נאמרו בצורה של כלל ופרט והכל נעשה באותו מעמד של הר סיני.

וכאן צריך לברר, מדוע החליט הקב"ה לתת לנו את המצוות דווקא בצורה כזאת? כלומר, ברור לחלוטין שאם הקב"ה היה כותב בתורה אך ורק את הכללים, לא היינו מצליחים להבין בדיוק מה עלינו לעשות. אך מדוע לא מספיק לכתוב בתורה רק את פרטי המצוות? מה מוסיפה לנו האמירה הכללית שלא ניתן היה לדעת מתוך הפרטים עצמם?

משל למה הדבר דומה, אם היה חוק במדינה ובו היה כתוב שצריך לנהוג בזהירות, זהו חוק כללי, והמושג "זהירות" יקבל הסברים שונים, כל אדם לפי אישיותו ושכלו. האחד יגדיר "לנהוג בזהירות" כנסיעה ב-40 קמ"ש והשני יגדיר זאת כנסיעה ב-80 קמ"ש ולכן ברור, שכדי להבהיר במדויק מהי הדרישה של נסיעה זהירה, צריך לקחת את האמירה הכללית הזאת ולתרגם אותה לחוקי תנועה מפורטים, שמסבירים איך נוהגים בצורה זהירה. אך מדוע לא נסתפק רק בחוקים שיפרטו לנו באיזה מהירות מותר לנסוע בכל  מקום? מה מוסיפה האמירה של "צריך לנהוג בזהירות"?

אולי ניתן לומר שיש כאן מסר מהותי, שמעביר לנו הקב"ה באמצעות הלימוד ממצוות השמיטה. ישנה תוספת חשובה מאוד באמירת המצוות בצורה כללית שלא היה ניתן להבין אותה אם המצוות היו נאמרות רק בצורה של פרטים והיא: "רוח הדברים".

אם במצוות השמיטה היה כתוב לנו רק שאסור לעבוד בקרקע, היינו יודעם מה לעשות, אבל לא היינו מבינים שהרעיון שעומד מאחורי מצוות השמיטה הוא- הרצון שהאדמה תנוח, ולכן נאמר לנו בצורה כללית "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ" . כעת ניתן להבין שהרעיון המרכזי של שנת השמיטה הוא זמן מנוחה לאדמה, ואיסורי השמיטה, הם ההסבר והדרך ליישום רעיון זה.

אם בשבת היה כתוב לנו רק את הפרטים " לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת " ,  היינו מבינים את איסורי השבת, אבל לא היינו מבינים את רוח הדברים, את הטעם לדבר,לא היינו מבינים מהו הרצון האלוקי מן השבת, ולכן כתב לנו הקב"ה פסוק נוסף – "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר"  וכעת ניתן להבין שהרעיון המרכזי של השבת הוא זמן המנוחה, ואיסורי השבת, הם ההסבר והדרך ליישום רעיון זה. 
לצערנו, היום ניתן לראות פעמים רבות שהדברים הפוכים. ישנם אנשים רבים ששמים דגש על רוח הדברים ופחות על פרטי המצוות. כך שהרעיון ששבת הוא יום המנוחה, התקבל בציבור, ובאמת כולם נחים בשבת. רק שההגדרה של פרטי המנוחה הלכה לאיבוד וניתן לראות אנשים שמגדירים מנוחה בתור דיג בים, או "על האש" עם כל המשפחה בחיק הטבע.

גם בדברים של חול אנו נתקלים באותה תופעה בדיוק. אנשים שומרי חוק יודעים שבכביש מסוים המהירות המותרת היא 100 קמ"ש, וכך הם באמת יסעו, (את פרטי החוק הם מכירים ומכבדים),  אך אותם אנשים, כאשר יסעו באותו הכביש בשעת לילה מאוחרת בזמן שהכביש ריק ממכוניות, ייסעו פתאום במהירות גבוהה יותר מהמהירות המותרת. לא מתוך זלזול בחוקי התנועה וחוסר אחריות, להפך, התנהגות זו נובעת מהבנת "רוח הדברים". הם מבינים שהסיבה שהתירו לנסוע רק 100 קמ"ש, היא, שזוהי המהירות שמוגדרת כזהירה ובטוחה בכביש הזה. אך במצב הנוכחי, שאין מכוניות על הכביש, מבחינתם גם מהירות של 130 קמ"ש נחשבת לזהירה ובטוחה, כך שבעצם נסיעתם במהירות גבוהה יותר מתאימה מאוד לכוונת המחוקק.

בכל הקשור לנושאי החול, אולי יש פעמים שהבנת רוח הדברים היא מעשה נכון, או לא מזיק. אך בכל מה שקשור למצוות התורה, לימד אותנו ריבונו של עולם שכל המצוות ניתנו באותו המעמד, בצורה של כללים ופרטים. ללמדנו, שהכלל נותן אומנם את רוח הדברים אך הפרטים חייבים להישאר בדיוק כמו שניתנו מסיני.

ובאמת הדרך האמיתית והנכונה להבנת "רוח הדברים" בכל מה שקשור למצוות התורה, היא דרכם של חז"ל, שמתוך כללי התורה הבינו את רוח הדברים והוסיפו תקנות על מנת לחזק את העיקרון שרצה להנחיל לנו הקב"ה. ולכן בשבת הוסיפו איסורי דרבנן רבים על מנת להכריח אותנו לנוח בשבת כי זהו הרעיון המרכזי. וכן בשמיטה הוסיפו איסורי דרבנן על מנת לגרום לנו לתת לאדמה לנוח בצורה מלאה כמו שהתכוון הקב"ה.

בעז"ה שנזכה להבין את "רוח הדברים" - את רעיונות המצוות, ויחד עם זאת נקיים בשלימות את המצוות הפרטיות.