פרשת בחוקותי - אחריות של בני אדם ואהבת ה'

מאת: הרב יצחק סלצר

קטגוריה: מ. פרשת בחוקותי

תגיות: אהבת ה', נדרים, נפילה

בסוף התוכחה כתוב (ספר ויקרא כו, מו) "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן ה' בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד משֶׁה". הפסוק נראה כמו סיכום טוב של ספר שמות וויקרא שכולל את עיקר קבלת המצוות. אחרי שהתורה סיימה את כל המצוות של ספר שמות ואחר כך המצוות של ספר ויקרא, היא מסיימת עם אזהרה על שכר ועונש ומסכמת בפסוק הנ"ל. וכך מסביר הספורנו "כל המצות שנאמרו קודם שהתחיל פרשת אם בחקותי הם החוקים והמשפטים והתורות".

 

ולכן קשה מאוד למה באמת הספר לא הסתיים שם? אחר כך נשאר עוד פרק שהנושא שלו הוא ערכים ודיני קדשים של בכור ומעשר. כאילו ששכחה ח"ו התורה לכלול את זה קודם ואחרי שמסיימת שמה אותו בסוף. למה פרשת ערכין וההמשך של אותו פרק מופיעים אחרי הסיום? האם הם לא נכללים ב"חוקים, משפטים ותורות"? זה מזכיר קצת את הציווי על המשכן שאחרי שהתורה מסכמת כל הכלים והעבודה ומתנה אותו בהשראת השכינה, התורה מביאה את מזבח הזהב שעליו נאמרו הרבה פירושים איך הוא נמצא אחר כך, - או כדי להראות את חשיבותו שהוא כנגד הכל, או בגלל שהוא לא באמת כלי. האם אותו דבר נאמר גם על פרשתנו?

הרמב"ן מסביר שהיא היתה נאמרת ביחד עם פרשת בהר ודיני יובל שכולל גם את הדין של המקדיש שדה אחוזה אבל כיון שרצו לכלול כל הנדרים ביחד, וכנראה גם התוכחה מחוברת לדיני שמיטה ויובל כמו שכתוב "אז תרצה את שבתותיה" דחו את הפרשה הזאת כדי לכלול גם שאר דיני נדרים שהם לא קשורים ליובל.

הבעיה עם ההסבר של הרמב"ן היא שאם כך למה לא נאמר הפסוק שמסיים אחר כך, ולמה לא לשים את זה באמת ביחד עם פרשיות אחרות של נדרים במקומות אחרים בתורה כדי שיהיו נכללים איתם.

הרא"ש בפירוש על התורה מביא מדרש שאולי יכול להסביר הקשר בין הפרשה לתוכחה לפניו: "אמר הקב"ה בעוה"ז בזכות שאתם מעלים נפשותיכם לי אני מציל אתכם לעתיד לבוא מחבלו של משיח ומעריכת גהינם". מכאן משמע שהפרשה הזאת היא תרופה לתוכחה ואפילו יכולה לבטל אותה ולכן עלינו להבין מה הכח המיוחד במצוה זאת שאדם מעלה את ערך נפשו לה'.

האמת היא שהמיקום של הפרשה מבוסס על אופי נדרים בכלל כמו שמביא הכלי יקר "סמך פרשה זו לקללות לומר שישראל נודרים בעת צרה כיעקב שהיה נודר בעת צרה ליתן מעשר מכל". כלומר,שהפרשה מופיעה כאן בגלל שסומכים דיני נדרים לקללות. ובאמת אנחנו רואים שכמעט אחרי כל פרשה בעייתית בתורה מיד מופיעים דיני נדרים. הכי בולטים בעניין זה הם פרשת שלח שמיד אחרי חטא המרגלים מופיעים דיני קרבנות שהם נדרים ונדבות ואחרי מעשה שיטים ששם מתו עשרים וארבעה אלף מבני ישראל על פי כמה מהמספר שמתו בחטא העגל ומיד אחרי הפרשה מופיע פרשת מטות שמדובר בנדרי רשות. גם כנראה יש פרשת נדרים אחרי חטא העגל - מסיבות מסוימת שמעבר לדבר תורה זה פרשת חטא העגל מופיע בין הצווי של בנית המשכן ובנייתו בפועל. אבל מיד אחר כך יש את פרשת ויקרא שלפי הפשט, שנאמרה באוהל מועד, זה נאמר אחרי כל ספר ויקרא וגם לפי הסדר של הציווי של הקרבנות בפרשת תצוה הם מצווים על קרבנות ותהליך של חנוכת המשכן ואחר כך על הקרבנות של היום יום אז למה כאן הוא מופיע לפני הקמת המשכן? יתכן שזה כדי לסמוך פרשת נדרים, שהרי הקרבנות הראשונים עולה, ושלמים הם מובאים על ידי נדר או נדבה לבית המקדש. יוצא מכל זה שבפרשת חטא העגל, חטא המרגלים, מעשה שיטים והתוכחה מיד אחרי כל אחד מהם מופיעה פרשה בענייני נדרים.

את הטעם לכל זה אפשר ללמוד מהבנה במאמר חז"ל ש"נודרים בעת צרה".  למה נדר? ובאמת הדבר מהוה קטרוג שאם אדם נודר בעת צרה כשהצרה מתגברת עליו או אפילו אחרי שהיא חולפת יש סיכוי שהוא לא יביא הקרבן וכמו שממשיך הכלי יקר בפרשתינו "אבל לא כיעקב מכל וכל כי יעקב גם אחר שעברה הצרה לא סר מן הדרך הטוב, אבל לדורות זה דרכם כסל למו שנודרים בעת צרה ובעבור סופה צרה וצוקה הם מתחרטים ושבים לסורם". הרי שרק ליעקב אבינו לפי צדקותו ראוי לידור בעת צרה אז למה בכל זאת התורה תמיד מסמיכה נדרים לצרות?

אפשר לפרש שפרשיות נדרים מעידים על הכוח שיש בבני אדם להשפיע על רצון ה'. שהרי רק דיבור שלו כבר הוסיף לו מצווה בתורה שקודם הוא לא היה מצווה לעשות. הנדר חל בגלל שאדם, עם כוח הדיבור, יזם קשר אלוקי לאותו דבר שהוא נדר. כשאדם בצרה הוא מרגיש רחוק מהקב"ה והשגחתו ועל ידי נדר בעת הזאת הוא יכול להחדיר בעצמו את הקשר התמידי בינו לריבונו של עולם. וחלות החיוב תיתן לו לראות עד כמה הוא קשור לעולמות העליונים. על ידי ההבנה זו הוא מתחיל להצדיק את הדין של יסורין ועל ידי כך יזכה לאותו הבנה שהיסורין היו אמורים לגרום לנו בלי כל היסורין. זה מעורר את הנודר בגודל הנזק של כל עברה אפילו קטנה כמו שמתאר הנפש החיים (שער א פרק ד) "הרבה יותר ויותר ממה שנגרם התגברות כח הטומאה ע"י טיטוס בהציעו זונה בבית קה"ק במקדש מטה". זה בגלל שטיטוס רק פגע בעולם התחתון אבל אנחנו בני ישראל משפיעים על כל העולמות עד כסא הכבוד ולכן כל נזק אפילו קטן יותר גדול ממה שעשו שונאיהם של ישראל. ולכן מי שעושה מצוה אחת יכול להכריע כל העולם כולו לכף זכות והפך ח"ו מי שעשה עברה אחת מכריע כל העולם כולו לכף חובה ר"ל.

ולכן אחרי כל נפילה של עם ישראל התורה מזכיר לנו למה זה ככה כיון שאדם יהודי מושרש ומשפיע. וזה מתבטא דווקא על ידי חלות הדיבור שהוא הביטוי של השכל והיתרון מעל הבהמות. והמצב הזה נותן לו אחריות כלפי מעשיו ומצדיק עליו את הדין שדווקא בגלל קירבתו לה', הקב"ה מתנהג איתו באופן גלוי ומעניש אותו כדי שירגיש איזה אחריות מוטלת עליו. ולכן הספר מסיים עם שני נקודות חשובות. האחת היא שכר ועונש, אבל ההבנה של כוח של נדרים אמורים להביא מהבנת היראה להבנת האהבה, שנובעת מהקשר העמוק בינינו להשם יתברך וגם פרשה זאת מסיימת בצווי כולל "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי" בגלל שהוא גם סיום מתאים אחרי כל המצוות, שיש להבין שה' הרבה לנו תורה ומצות וגם עונשים בגלל שאנחנו נבראים בצלם אלוקים

שנזכה בע"ה להבין את גודל האחריות המוטלת עלינו, ומתוך כך להגיע לידי אהבת ה' אמיתית