פרשת ויצא - אתה אחראי!

twoהקשר של יעקב ורחל הוא פשוט ומובן לנו. האהבה היא הדדית, ועל אף שישנם לעיתים משברים, עדיין רחל היא אהבתו הגדולה של יעקב. מנגד, דווקא התנהלות של לאה ביחסיה עם יעקב היא תמוהה ביותר. מצד אחד, לאה משתוקקת לאהבתו של יעקב וראיה לכך היא השמות שהיא קוראת לילדיה. היא מבליעה את הצורך להכרה ולחיבה מיעקב בשמות שהיא נותנת לילדיה – "כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני אישי... הפעם ילווה אישי אלי כי ילדתי לו שלושה בנים".

 
ומצד שני, לאה איננה מנסה לגרום ליעקב לאהוב אותה. היא איננה פונה אליו בדברי פיוס כדי שיחבבה אלא היא פונה תמיד לשכל הישר כדברי המדרש: "וכל ההוא ליליא הוה צווח לה 'רחל' והיא עניא ליה. בצפרא 'והנה היא לאה'. אמר לה: מה רמייתא בת רמאה?! לאו בליליא הוה קרינא רחל ואת ענית לי?! אמרה ליה: אית ספר דלית ליה תלמידים?! לא כך היה צווח לך אבוך עשו ואת עני ליה?! (בראשית רבה, ע', י"ט).

לאה מאשימה את יעקב בדיוק באותה רמאות. לא רק אני רמאית, גם אתה לקחת את ברכת אחיך במרמה. המדרש (בראשית רבה ע"א, ב') מספר שיעקב רצה לגרשה אך לא עשה זאת מפאת הילדים. בהמשך, לאה "שוכרת" את יעקב, ובמקום לצאת אליו בלשון רכה – "אלי תבוא כי שכרתיך". מה פשר ההתנהלות התמוהה של לאה?!

 

כדי לענות על השאלה הזו, ניגש לשאלה שלכאורה צדדית שתתן לנו פתח להבין את התנהלותה של לאה. מדוע לאה נותנת ליעקב את שפחתה? הרי כל אישה מטבעה מקנאת לחברתה ועוד לא מצאנו אישה שמעוניינת לחלוק את בעלה עם עוד נשים, מדוע אם כן לאה מיוזמתה נותנת לו את זילפה?!

הרמב"ן אומר שהאמהות ידעו שאין מדובר כאן בקשר סטנדרטי וביחסי משפחה רגילים. המשפחה הזו היא "בית חרושת לעם", מהמשפחה הזו הולך לצאת הגוי הגדול שהובטח לאברהם. לאה רוצה כמה שיותר זרועות באומה הזו, וילדי שפחתה הם בבחינת ילדיה (כנאמר בעבד עברי "האישה וילדיה יהיו לאדוניה"). לאה מבינה שהיא בתחרות, שלאומה זו ישנם שלושה זרועות והיא רוצה "לנצח" במאבק. מתוך הבנה זו, אנו מבינים את המאבק הסמוי בין האמהות שמתבטא מבין השורות, כאשר רחל מבקשת את דודאי ראובן, וכאשר היא קוראת לבנה על שם המאבקים הללו - "נפתולי אלהים נפתלתי עם אחותי גם יכולתי". אם כך, מובנת זעקתה של רחל – "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי". ללא ילדים אין לה שם ושארית באומה הזו. ואם כך מדוע יעקב כועס עליה? הוא לא יודע שהמשפחה הזו היא היסוד של האומה הגדולה?

ר' יצחק עראמה בספרו "עקידת יצחק" בשער התשיעי נותן תשובה מעניינת אגב ביאור משמעות שתי השמות שניתנו לאישה:
"והנה בשני השמות ('אשה' ו'חוה'), נתבאר שיש לאשה שתי תכליות: האחד, מה שיורה השם 'אשה' – 'כי מאיש לוקחה', וכמוהו תוכל להבין ולהשכיל כדברי שכל וחסידות... והשני, עניין ההולדה והיותה כלי אליה ומוטבעת אל הלידה וגידול בנים, כאשר יורה עליה השם 'חוה' – 'כי היא הייתה אם כל חי'. והנה תהיה האשה כאשר לא תלד, מנועה מהתכלית הקטן (השני) ההיא אל מציאותה ותשאר להרע או להיטיב, במו האיש אשר לא יוליד... כי וודאי תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. על כן חרה אפו של יעקב ברחל כאשר אמרה: 'אם אין מתה אנכי', לגעות בה ולהשכילה בזה העניין הנכבד והיא שהיא אינה מתה לפי התכלית המשותף באשר מנע ממנה פרי בטן...".
מסביר "בעל העקידה" שיש שתי יעודים לאשה: להיות אשה, חלק מאיש, חברתו ואשת בריתו ולהיות חוה – התפקיד האמהי. רחל לא הבינה שגם ללא ילדים עדיין אפשר להכתב בדברי ימי העולם, כדברי הנבואה על אותם שאינם יכולים להוליד ומשרתים בבית ה':  "ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות, שם עולם אשר לא יכרת". מעשיה הטובים יקבעו את חשיבות תפקידה באומה ולא מספר הילדים.

שני הרבדים הללו באשה מובילים אותנו להבנת התנהלותה של לאה. לאה מבינה שאם רחל לא יולדת ויעקב אוהב את רחל – רחל היא בחינת אשה, היא האשה (בה"א הידיעה) של יעקב, היא חברתו ואשת בריתו. אם רחל היא האישה – לאה היא בחינת "חוה". מטרתה היא להיות אם כל חי, יעודה הוא להיות אם הבנים. לכן לאה אומנם הייתה רוצה קשר רגשי יותר והכרה מבעלה אך היא עוצרת את עצמה ומעדיפה את יעודה כאם הבנים, כמי שבסופו של דבר בונה את "רוב הבניין" של עמ"י.

רחל ולאה משלימות יחדיו את יעודה של כל אשה בישראל כברכתם של כל העם והזקנים בשער לבועז: "יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את-בית ישראל ועשה-חיל באפרתה".