פרשת לך לך - מלחמת הארבעה בחמישה, החמצה של אברהם

swordsבפרשת לך לך, בין פרשיות חשובות וידועות כמו הגעת אברהם לארץ, הבטחת הארץ, ברית בין הבתרים וברית המילה, נמצאת פרשייה שלרוב זוכה פחות לאור הזרקורים והיא "מלחמת הארבעה בחמישה" (בראשית פרק י"ד). לחלקנו הפרשיה זכורה כאיזה קרב שמהווה בסך הכל פתיח לצדקותו של אברהם בהצילו את לוט (1), אך בעיון מעמיק יותר נוכל להבין שיש כאן ארוע היסטורי בקנה מדה בינלאומי שלאברהם אבי האומה הישראלית חלק מרכזי בארוע זה.

 
תחילה לפשט הפרשה ולעובדות ההיסטוריות: נתחיל עם ה"ארבעה" ונראה מי היו; "וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם" (פס' א'). מדובר א"כ במלכים ששלטו על כל אזור הפרת והחידקל (אירן ועירק של היום, בבל ואשור של אז), כלומר אלו בעצם מלכי העולם בתקופת אברהם שכן, ידוע שעיקר ישובו של העולם אז היה באזור זה, והם הארבעה הינם יחד האימפריה הגדולה בעולם !

נעבור עתה ל"חמשה" שמנגד; "עָשׂוּ מִלְחָמָה אֶת בֶּרַע מֶלֶךְ סְדֹם וְאֶת בִּרְשַׁע מֶלֶךְ עֲמֹרָה שִׁנְאָב מֶלֶךְ אַדְמָה וְשֶׁמְאֵבֶר מֶלֶךְ צְבוֹיִים וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִיא צֹעַר" (פס' ב'). כאן לעומת זאת מדובר במלכים שהם רק מושלי ערים, ומסתבר שכוחם בערך כמו של ראש עיר קטנה עם כח צבאי קטן, מן משטרה מקומית. חמשת הערים הללו היוו מחוז קטן ומאוד פורה של ערים הנקרא "ככר הירדן" (2), באזור שהיום דרום ים המלח, ומסתבר שהחמשה יחד כוחם הוא כחטיבה מתוך צבא שלם של מדינה בינונית.  

ואז הכתוב הבא בהחלט מעורר תמהון; "כָּל אֵלֶּה חָבְרוּ אֶל עֵמֶק הַשִּׂדִּים הוּא יָם הַמֶּלַח" (פס' ג') וכי עלה על דעת מלכי הערים הקטנות הללו שיוכלו לגבור על צבאות של אימפריות עולמיות, אפילו מלך אחד מבקעת שנער היה בכוחו למחוץ את כל ארץ כנען (ישראל) ?

אלא, שהכתוב בפסוקים הבאים מתאר את המצב הצבאי מדיני השורר באזור; "שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה עָבְדוּ אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָרָדוּ: וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּא כְדָרְלָעֹמֶר וְהַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּכּוּ אֶת רְפָאִים בְּעַשְׁתְּרֹת קַרְנַיִם וְאֶת הַזּוּזִים בְּהָם וְאֵת הָאֵימִים בְּשָׁוֵה קִרְיָתָיִם: וְאֶת הַחֹרִי בְּהַרְרָם שֵׂעִיר עַד אֵיל פָּארָן אֲשֶׁר עַל הַמִּדְבָּר: וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל עֵין מִשְׁפָּט הִוא קָדֵשׁ וַיַּכּוּ אֶת כָּל שְׂדֵה הָעֲמָלֵקִי וְגַם אֶת הָאֱמֹרִי הַיֹּשֵׁב בְּחַצְצֹן תָּמָר" (פס' ד'-ז'). הכתוב מונה כאן סידרה שלמה של ערים (שמן הסתם לכל עיר כזו מלך מקומי וצבא קטן) שעובדים את כדרלעומר, משמעות הענין הוא שערים רבות בארץ כנען (משני עברי הירדן כידוע זו ארץ ישראל המקורית) משועבדות לאימפריה הבבלית הקדומה (בקעת שנער) וסובלות תחת שלטונן העריץ עד כדי כך שחמשה מלכים (מושלים) מחליטים להאבק נגד השלטון העריץ ומכריזים מרד מיסים ונערכים:
וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם וּמֶלֶךְ עֲמֹרָה וּמֶלֶךְ אַדְמָה וּמֶלֶךְ צְבוֹיִם וּמֶלֶךְ בֶּלַע הִוא צֹעַר וַיַּעַרְכוּ אִתָּם מִלְחָמָה בְּעֵמֶק הַשִּׂדִּים: אֵת כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר אַרְבָּעָה מְלָכִים אֶת הַחֲמִשָּׁה: (פס' ח'-ט').

התוצאההייתה די צפויה "... וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּסוּ" (פס' י'), וכנהוג רכוש הצד המובס הופך לשלל והעם לשבויים שימכרו לעבדים "וַיִּקְחוּ אֶת כָּל רְכֻשׁ סְדֹם וַעֲמֹרָה וְאֶת כָּל אָכְלָם וַיֵּלֵכוּ: וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וְהוּא יֹשֵׁב בִּסְדֹם" (פס' י"א-י"ב).

כאן נכנס אברהם היושב בהר לתמונה, הדי הקרבות ששטפו את הארץ מצפון דרך הרי הגלעד ועד הבקעה הגיעו לאוזניו "וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא הָאֱמֹרִי אֲחִי אֶשְׁכֹּל וַאֲחִי עָנֵר וְהֵם בַּעֲלֵי בְרִית אַבְרָם: וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן" (י"ג-י"ד). כאן אנו עדים לדבר מדהים, אברהם אוסף צבא לא גדול (או 318 חיילים כפשוטו או כמדרשו כמות מועטה הרבה יותר (3)) אך איכותי ונחוש, ורודף אחרי צבא שלם של אימפריית על, שעתה החריבה את כל מזרח כנען. והמדהים עוד יותר הוא "וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק" (פס' ט"ו).

אברהם בעצם ניצח את הצבא החזק בעולם, הוא רודף ומזנב בצבא זה מצפון בקעת הירדן דרך הגולן ועד פאתי דמשק. מאחר שהמנצח לוקח שלל ושבויים כנהוג, הרי שמעתה אברהם הוא השליט הבלעדי על אזור כנען ובעל רכוש גדול וסרים למרותו עמים רבים. ואכן "וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם: וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ" (פס' י"ז-י"ח). המדרש לומד מהפסוקים הללו את המתבקש מאליו כתוצאה מהנצחון הנ"ל: "ומנין שנעשה מלך שנא' אל עמק שוה הוא עמק המלך מהו שוה עמק המלך שהשוו הכל ונטלו עצה וקצצו ארזים ועשו כסא והושיבוהו מלך עליהם" (במדבר רבה ט"ו, י"ד), וכך גם רש"י בפרושו לפסוק: "עמק שהושוו שם כל האומות והמליכו את אברהם עליהם לנשיא אלהים ולקצין"

כאן, ניצבת בפני אברהם הזדמנות, הזדמנות של פעם בחיים, להגשים את ההבטחה האלוקית שניתנה לו בפרק הקודם, שרק הוא וזרעו ירשו את הארץ וישלטו בה (על אף שעדיין אין לו זרע וממשיך דרכו ויורשו, לעת עתה, הוא לוט בן אחיו): "וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה: כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם: וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה: קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" (בראשית י"ג, י"ד-י"ז). ניתן לומר שהבטחה נתקיימה רק מאות שנים אח"כ כשנכנסו בני ישראל לארץ, אבל "אין מקרא יוצא מדי פשוטו" (4) ההבטחה המקורית היא לאברהם עצמו, "לך אתננה" (5) נאמר לו פעמיים בהבטחה זו !

נחזור לעניננו, עתה משנחל אברהם נצחון צבאי ומדיני מזהיר שכזה, וכל מלכי הארץ כפופים לו ומוכנים להמליכו עליהם, הרי שהוא בעליה של הארץ בדיוק כפי שהבטיחו הקב"ה ! אך מלכי כנען ובראשם מלך סדום קולטים את ההססנות של אברהם ואומרים לו "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ" (פס' כ"א). מלך סדום מכיר את טוב לבו ורחמנותו של אברהם ומבקש חזרה את אנשיו ובעצם את שלטונו, ובתמורה לכך הוא מציע לאברהם כסף ורכוש. נזכיר, שאברהם בתחילת דרכו ביציאתו מחרן בצווי האלוקי "לך לך", לוקח עמו את "הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (6) (בראשית י"ב, ה'), אלו אותם אנשים שגייר אברהם (7) ובכך הפיץ את האמונה בבורא עולם.

כאן היינו מצפים, שעל אף טוב הלב והרחמנות, יתגבר אברהם כארי לעשות רצון קונו ויכוף את כל ארץ כנען על יושביה ל"שמור דֶּרֶךְ ה' ולַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט", שהרי כל מטרתו של אברהם בעולם היא לבשר את בשורת האמונה בבורא עולם "... וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה' " (בראשית י"ב, ח'), "... וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם ה' " (בראשית י"ג, ד'). ובמיוחד היה ראוי שאברהם יתקן את מעשיהם של אנשי סדום שעליהם מעיד הכתוב עוד בפרק הקודם "וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד" (בראשית י"ג, י"ב). אך להפתעתנו, לא רק שאברהם משחרר את כל האנשים מכל מחויבות שהיא (ומעשי סדום בהמשך יוכיחו שלא קבלו על עצמם אף לא מצוה אחת) אלא שהוא אף מצהיר באופן תמוה "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם: בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם" (כ"ב-כ"ד). אברהם א"כ, משחרר את כל עמי האזור מחובה כל שהיא אליו, לאחר שהם משלמים לשכירי החרב שהצטרפו לשחרור !

ניתן ללמד זכות על אברהם, ואף חובה לעשות זאת (8), ולומר שאולי הוא סבר שלקרב אנשים תחת כנפי השכינה בכפיה, כאשר אינם בני חורין לבחור בדרך זו, זה מהלך פסול, ואין בו בכדי להמליך את הקב"ה על העולם באמת (9).

אך בחז"ל נשמעה בקורת חריפה על גישה זו של אברהם, ונטען כלפיו שהוא בהחלט החמיץ הזדמנות היסטורית להקמת ממלכת ה' בארץ ישראל עוד בחייו, ונוכיח את הדברים:

בפרק שלאחר המעשה המדובר מופיע "ברית בין הבתרים", ברית זו ידועה כאחת מאבני היסוד של נצחיות עם ישראל בארץ ישראל ובברית זו הובטחו דברים חשובים לזרעו של אברהם. אך בתוך כל הברית מופיע הפסוק הבא: "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית ט"ו, י"ג). עולה השאלה מאליה על מה ולמה עלתה הרעה הזו לאברהם ? מה חטאו שנענש בגזרה זו ?

שאלה זו מובאת במסכת נדרים: (דף ל"ב.) "אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים ? מפני שעשה אנגרייא בת"ח, שנאמר: וירק את חניכיו ילידי ביתו. ושמואל אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה, שנא': במה אדע כי אירשנה. ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר: תן לי הנפש והרכוש קח לך."

נבאר את הדברים; בעצם יש כאן שתי שיטות, האחת טוענת שיש לחפש את החטא של אברהם בסמוך לברית בין הבתרים, ושם מצאנו שאברהם שואל את הקב"ה לאחר שהובטח לו זרע ואת ירושת הארץ "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (בראשית ט"ו, ח'), ובעצם החטא הוא פגם באמונת אברהם בקב"ה - זו שיטת שמואל. שיטה שניה, סוברת שלא יתכן שאברהם הצדיק יחטא באמונתו בקב"ה (יוכיח נסיון העקדה ועוד), א"כ יש לחפש בפרשייה שלפני את הכשל של אברהם. לפי רבי יוחנן חטאו של אברהם הוא בכך שלא עשה  את שליחותו, היה עליו להכניס אנשים תחת כנפי השכינה, ולא לשחררם לדרכם כפי שעשה. נראה שאף רבי אלעזר סובר כמותו אך מכוון את הביקורת בדרך אחרת, והיא שאם הסיבה לצאת למלחמה (ולסכן חיי אדם כפי הפשט או כפי הדרש לבטל את תורתם של החיילים) היא רק ענין פרטי, הצלת לוט, הרי שיש בכך עוון חמור - סיכון חיי אדם וביטול תורה עבור מטרה שאינה ראויה ! אך אם המטרה הייתה "לתקן עולם במלכות שדי" אזי מן הסתם הדבר היה מותר ואף היה נופל תחת ההגדרה של "מלחמת מצוה" שבה חובה לסכן את הנפש ובוודאי שמבטלים ת"ת בעבורה.

סוף דבר, יש בענין מחלוקת תנאים, אך נראה שהלכה כרבי אליעזר ורבי יוחנן (הסוברים שאברהם חטא בכך שהחמיץ את ההזדמנות), א. מפני שהם רוב, ב. מפני שר' אבהו פסק כמותם (והוא בתראה).

ועוד ראיה לכך, שמספר פרקים אח"כ, כאשר כל ממלכה חזרה למקומה ללא עול של אברהם, אנו נחשפים למעשיהם הנוראיים של סדום וחברותיה. "וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד" (י"ח, כ'). עתה, לאחר שגודל הזועה נחשף נאלץ ה' להביא סדר לעולם בדרך קשה "אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה" (י"ח, כ"א). אך הקב"ה רומז לאברהם שזו ארצו והוא המושל בה ועל כן הוא כביכול מבקש את רשותו של אברהם להשמדת סדום "וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה (10): וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" (י"ח, י"ז-י"ט). אברהם מבין את הרמז ולוקח אחריות ומיד פותח בתפילה נרגשת "... וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה': וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע: אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ: חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט: וַיֹּאמֶר ה' אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם" (י"ח, כ"ב-כ"ו). התפילה כידוע לא הועילה, מפני שפשוט לא נמצאו אפילו עשרה צדיקים בכל הכרך של סדום ! לו היה אברהם שליט בעיר ניתן לשער שלא היתה מדרדרת כך, אבל זה לא קרה, במקום זאת, לוט שצאנו רעה בשדות זרים (11) עוד אצל אברהם בחר לגור שם (12), ועתה חילוצו הוא כבר משימה על אנושית, למלאכים בלבד !

ובאמת שעתה ניתן להבין יותר בפשטות את אמירתו של אברהם לאחר הפנמת ההחמצה "וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל ה' וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (י"ח, כ"ז), לאחר שיכל די בקלות להשליט את דרך ה' בארץ ה' ולמשול בכל הארץ והוא העדיף שלא לעשות זאת, הרי שעתה הוא חש עפר ואפר כפשוטו ! ואכן התוצאה המיידית של מצב זה היא, שכאשר אברהם בא לקנות חלקת קבר לאשתו (בממון רב) אמנם נקרא הוא בפיהם "נְשִׂיא אֱלֹקִים" אך גֵּר וְתוֹשָׁב הוא ולא שליט הארץ (13).


1. ידועים דברי רש"י: "ארבעה מלכים את החמשה - ואף על פי כן נצחו המועטים, להודיעך שגבורים היו, ואף על פי כן לא נמנע אברהם מלרדוף אחריהם" (י"ד, ט'), שלכאורה משמע מהם שמטרת הפרשה ללמד על נחישותו של אברהם ברדיפתו אחר מלכים חזקים אלו, מ"מ לא משמע ברש"י שזו מטרת כתיבת כל הפרשייה, אלא למדנו רש"י על מידת גבורתו של אברהם.  אך הרד"ק (י"ד, א') במפורש נוקט כשיטה זו "ונכתב הסיפור הזה בתורה להודיע יושר לבב אברהם עם האל ובוטח בו בכל לב. כי במעט אנשים רדף אחר ארבעה מלכים, ולהודיע כי ראוי לאדם למסור עצמו למקום סכנה להציל קרובו כמו שעשה אברהם אבינו". הרמב"ן (י"ד, א') חש כי המסרים הנ"ל דלים מדי מכדי להצדיק פרשייה כה גדולה וסבוכה, ופתרונו הוא מתחום הנסתר "המעשה הזה אירע לאברהם להורות כי ארבע מלכיות תעמודנה למשול בעולם ובסוף יתגברו בניו עליהם ויפלו כלם בידם, וישיבו כל שבותם ורכושם".
2. "... כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר" (בראשית י"ג, י').
3. האב"ע (י"ד, י"ד) מבאר על דרך הפשט: "חניכיו שחנכם פעמים רבות במלחמה, ואם לא נזכר, וחשבון אותיות אליעזר דרך דרש, כי אין הכתוב מדבר בגימטריא, כי יכול הרוצה להוציא כל שם לטוב ולרע, רק השם כמשמעו". אך חז"ל דרשו: "שמנה עשר ושלש מאות - א"ר אמי בר אבא: אליעזר כנגד כולם. איכא דאמרי: אליעזר הוא דחושבניה הכי הוי" (נדרים ל"ב.) וכן במדרש "שמנה עשר ושלש מאות ריש לקיש בשם בר קפרא אליעזר לבדו היה, מנין אליעזר י"ח וג' מאות" (בראשית רבה מ"ג, ב' וכן מובא בבראשית רבה מ"ד, ט' וכן מובא ברש"י אצלנו י"ד, י"ד).
ה"כלי יקר" כאן מוצא פשרה בין הפשט והדרש "וכי דרך המקרא לומר מספר המורה על איש אחד. ומהו שאמר וחלק האנשים אשר הלכו אתי. והלא לא הלך עמו כי אם אליעזר לבדו. והקרוב אלי לומר בזה שגם רש"י מודה שלקח עמו שי"ח אנשים ממש כי חייב כל אדם לעשות בדרך הטבע כל אשר ימצא בכחו לעשות ומה שיחסר הטבע ישלים הנס. אך שקשה למה לקח אברם דווקא מספר שי"ח ומה הגיד לנו בזה הכתוב. אלא להורות שהיתה המלחמה כ"כ חזקה עליו עד שלא היה שום אפשרי בדרך הטבע לנצחם ומ"מ הלך אברהם למלחמה כי סמך שאלהיו יהיה בעזרו, וסימנא מילתא היא כי לקח עמו אנשים כמספר אליעז"ר להורות כי אליעזר לבדו היה שם כי לא נעשה הנצחון ההוא בשום פעולה אנושית כ"א בעזר אלהי לבד".
4. כך מבאר הספורנו על הביטוי "לך אתננה - שגם בימיך תהיה בעיני התושבים נשיא אלהים ונשוא פנים".
5. הדבר מדויק מההבדל הבולט בין הבטחה זו להבטחה שלפניה: "וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת ..." (בראשית י"ב, ז'), שם לא נאמר הביטוי "לך אתננה" כפי שמופיע בהבטחה שלאחר ההיפרדות מלוט. וכן בהבטחה שלאחר ההבטחה הזו, בברית בין הבתרים שנאמרה לאחר האכזבה מאברהם (כפי שיתבאר להלן) שלא ניצל את ההזדמנות לשלוט בארץ נאמר: "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (בראשית ט"ו, י"ח).
6. לא לחינם בוחר הכתוב לתאר את פעולת קרוב האנשים תחת כנפי השכינה בביטוי "נפש" שמשמעו דבר רוחני, וע"כ הויתור של אברהם על "הנפש" והחזרת השליטה בהם (הן ברמה הגופנית והן ברמה הרוחנית) למלך סדום שארצו תוארה כ"רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד" (בראשית י"ג, י"ב), תמוהה למדי !
7. כן מבאר אונקלוס: "ית נפשתא דשעבידו לאוריתא", רש"י: "אשר עשו בחרן - שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום", והאב"ע בשם "י"א הנפשות שהורום האמת לעבוד את השם". ולמדו זאת מחז"ל באבות דרבי נתן (נוסחא ב' פרק כ"ו): "למה נאמר את הנפש אשר עשו בחרן ללמדך שהיה אברהם אבינו ע"ה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים שנאמר ואת הנפש" ובראשית רבה (פ"ד, ד'): "ואת הנפש אשר עשו בחרן, אלא אלו הגרים שגייר אותם אברהם ולמה אמר עשו ולא אמר גיירו ללמדך שכל מי שהוא מקרב את הגר, כאלו בראו, תאמר אברהם היה מגייר ושרה לא היתה מגיירת תלמוד לומר ואת הנפש אשר עשו בחרן אשר עשה אין כתיב כאן אלא אשר עשו, א"ר חוניא אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים, ומה ת"ל אשר עשו אלא מלמד שהיה אברהם אבינו מכניסן לתוך ביתו ומאכילן ומשקן ומקרבן ומכניסן תחת כנפי השכינה".
8. שכן, אין אנו שופטים את אברהם חלילה "בגובה עיננו", אך מאידך לומדים אנו את דברי התורה מתוך משקפיהם של חז"ל ואלו לעיתים בקורתיים ביותר, כפי שנראה להלן.
9. ואולי ניתן לראות רמז לכוון חשיבה זה של אברהם במילים: "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם" (בראשית י"ד, כ"ג), וכי מה אכפת לאברהם להתעשר ממלך סדום הרשע ?
הרי מצאנו שכאשר יצא אברהם ממלך מצרים שעליהם הובע החשש "וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ" (בראשית י"ב, י"ב), בכל זאת "לְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים" (י"ב, ט"ז) ולאחר שגורש משם לא נמנע אברהם מלקחת רכוש זה עמו "... וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ" (י"ב, כ') ואכן כתוצאה מכך מעיד הכתוב "וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב" (י"ג, ב')
ואולי יש לבאר את ההבדל בין המקרים כך; במקרה של פרעה הכסף והזהב ניתן ממלך חזק שמכיר ומוכיר את אברהם ודרכו, אך במקרה של מלך סדום הרכוש והנפש נפלו לידי אברהם כתוצאה מכוחו במלחמה, ונראה שמלך סדום לא רק שלא היה נותן את הרכוש בשמחה, אלא סביר להניח שהיה ממתין לשעת כושר ותובע את רכושו חזרה, ובודאי שלא ניתן ללמוד מהצעת הרכוש הנ"ל לאברהם על הערכה לדרכו הרוחנית. ואולי משום כך סבר אברהם שאין זו הדרך להפיץ את דרך ה' !
10. רש"י (בראשית י"ח, י"ז): "המכסה אני - בתמיה: אשר אני עושה - בסדום, לא יפה לי לעשות דבר זה שלא מדעתו, אני נתתי לו את הארץ הזאת, וחמשה כרכין הללו שלו הן". ע"פ דברי חז"ל בבראשית רבה (מ"ט, ב') "אמר הקב"ה כבר נתתי את הארץ מתנה לאברהם שנאמר לזרעך נתתי את הארץ וחמשה כרכים הללו בתוך שלו הם".
11. רש"י על בראשית י"ג, ז': "לפי שהיו רועים של לוט רשעים ומרעים בהמתם בשדות אחרים" ע"פ בראשית רבה (מ"א, ה') "רבי ברכיה בשם רבי יהודה ב"ר סימון אמר בהמתו של אברהם אבינו היתה יוצאה זמומה ובהמתו של לוט לא היתה יוצאה זמומה".
12. "...  וְלוֹט יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר וַיֶּאֱהַל עַד סְדֹם" (בראשית י"ג, י"ב).
13. הרעיון המרכזי במאמר זה הובא לאזני בשם הרב יעקב מדן שליט"א.