פרשת וירא - הכנסת אורחים

בפרשתנו אנחנו רואים את עניין הכנסת האורחים. האיש שממנו אנו לומדים את זה הוא אברהם אבינו שהיה מסור כולו לעניין הכנסת אורחים: כאשר אברהם אבינו היה ביום השלישי למילתו, הקב"ה ראה כמה שאברהם אבינו היה מצטער על כך שלא באו לו אורחים, אז זימן לו ג' אורחים, ורש"י מסביר שנראו לו מרחוק כערבים שמשתחווים לאבק שברגליהם.

ה"כלי יקר" כותב שאברהם היה זקן וחלש בגלל מילתו, ובכל זאת רץ בעצמו לקבל את האורחים ולהכין צרכיהם ורש"י כותב שאברהם שחט ג' פרים בשביל להכין להם ג' לשונות בחרדל, וגם נתן לישמעאל, כדי לחנכו במצוות; וידוע שאוהלו של אברהם היה פתוח לרווחה מכל 4 רוחות. מכל זה אנו רואים בבירור עד כמה אברהם אבינו היה מסור להכנסת אורחים.

במעלת הכנסת האורחים מדברת הגמ' בשבת (קכ"ז ע"א): "א"ר יהודה: גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה, שנאמר "ויאמר ה' אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור".
א"ר אלעזר: בא וראה שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם, שמידת בשר ודם אין הקטן יכול להגיד לגדול המתן עד שאבוא אצלך, ואילו בקב"ה אפשר (שאברהם אומר לה' שיחכה שילך לקבל אורחים). שכר הכנסת האורחים – בעולם הזה, שאוכל מפירותיו בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא.
אנו יודעים שכאשר אברהם הלך לקבל אורחים היה הולך עם פניו לאורחים ואחוריו להקב"ה. מצד אחד ללכת עם הגב כלפי הקב"ה אינו דבר מכובד - היה צריך ללכת שפניו אל הקב"ה. אבל מצד שני ללכת אחורנית לאורחים זה לא דרך ארץ, אברהם העדיף לעשות כך וללכת עם פניו לאורחים ואחריו לקב"ה מכאן למדו חז"ל שגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה.

ועוד בגמרא בשבת (שם) בשם רב דימי מנהרדעא - גדולה הכנסת אורחים מהשכמת בית מדרש מפני שכתוב שמפנין ארבע חמש קופות מפני האורחים ורק אח"כ כתוב שעושים את זה מפני ביטול בית המדרש.

ועוד כתוב (מנורת המאור פרק א') בשעה שהאורחים אוכלים צריך להצטער שלא יכול לתת להם יותר. ואם לנים צריך לתת להם במיטות הכי טובות שיש לו, וכשיוצאים האורחים צריך ללוות אותם עד שלא יראה בעינו אותם ויתן להם פת לדרך. וצריך לקבל אותם בסבר פנים יפות ולא להראות להם פרצוף כועס, וצריך להכניס אורחים אפילו עם הארץ. 

ובכלל מצות הכנסת אורחים גם צריך ללוות אותם, כדברי הרמב"ם (הל' אבל יד, ב): "שכר הלוויה מרובה מהכל והוא שחקקו אברהם אבינו שהיה מאכיל עוברי דרכים ואמרו חכמים כל מי שאינו מלווה כאילו שופך דמים".

ישנו קושי ממה שהזכרנו קודם לכן שחז"ל למדו מאברהם ש"גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה" נשאלת השאלה: אם עניין ההכנסת אורחים כל כך חשוב ואף יותר מקבלת פני שכינה אז למה זו לא הלכה בשו"ע? לפי זה לכאורה אם אדם נמצא באמצע תפילת שמונה עשרה יצטרך להפסיק בשביל לקבל האורחים!
אבל לא מצינו הלכה כזאת!
ההסבר הוא שאצלנו התפילה היא מצווה (והעוסק במצוה פטור מן המצוה) ואילו אצל אברהם לא הייתה קבלת פני שכינה בגדר של עבודת ה' אלא זה היה בגדר של שכר - שה' נגלה אליו כפרס - בא לבקרו, וקבלת שכר מעין עולם הבא. כאשר ראה אברהם את האורחים הרי זה "היום לעשותם" שהעוה"ז הוא עשייה והשכר יכול לחכות לעוה"ב- "מחר לקבל שכרם", ואברהם משאיר את השכר לעוה"ב ורץ לעשות רצון ה' בעוה"ז. כלומר אברהם בחר שלא לקבל פני שכינה כי זה היה שכר ואת שכר זה יכל לדחות לאחר כך, ואילו כאשר אנו מתפללים אנו עובדים את ה' מתוך מצוה.


מכל מה שלמדנו שבעזרת ה' נזכה להכניס אורחים כראוי וגם למסור את נפשנו כמו שאברהם אבינו מסר.