פרשת חיי שרה - לספוד לשרה ולבכותה

water_dropאומרת התורה: "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה".
האות כ"ף במילה "ולבכותה" קטנה, למה נכתבה הכ"ף קטנה? ועוד ניתן לשאול: למה קודם כתוב "לספוד" ורק אח"כ כתוב "בכי" הרי הבכי קודם להספד כדאיתא בג"מ מו"ק (כז: ) "שלושה ימים לבכי ושבעה להספד".

 

ניתן כמה תשובות:
א. כתב הנצי"ב: שרה מתה בחברון, ואברהם היה בבאר שבע באותו הזמן. שלחו להודיעו, ועד שבא אברהם כבר נתקבצו אנשי העיר סביבות אוהלה וכשהגיע אברהם הוכרח תיכף ומייד לסופדה משום כבוד הרבים.

ב. עוד אפשר לומר ע"פ המבואר בשו"ע שמצוות ההספד הוא שירים קולו ויאמר על המת דברים המשברים את הלב כדי לעורר את השומעים שירבו בבכי. זה והתורה מלמדת אותנו שהנהגתו של אברהם היתה ע"פ התורה, וכל מגמתו היתה להתחסד עם הזולת. אברהם שם לו למטרה בראש ובראשונה להספיד ולעורר את הרבים בבכי, לכבודה של שרה, וזאת אף קודם לבכיו הפרטי. ואפשר להוסיף ולומר שההספד שנשא אברהם שימש לו כאמצעי לקיים את ה"לבכותה". שכן מה ההבדל בין בכי למספד? בכי נובע מהרגשת ההפסד העצום שמגודל האבידה במיתת הנפטר, ואילו מספד נועד לתאר בשבחו של הנפטר וגדולתו ולעורר את הרגש. מובן מעתה שכדי לבכות על גודל האבידה נדרש קודם לכן להכיר ולחוש את רום ערכה, וזאת ע"י מספד.

ג. ה"כלי יקר" (על הפסוק הנ"ל) מקשה קושיא נוספת: למה הפסיק "לשרה" באמצע היה לו לומר "לספוד ולבכותה לשרה" וכן מקשה את הקושיא שלנו ("למה קודם יש בכי ורק אח"כ הספד?").
מתרץ: "ונראה לפי שבכל מת האבל הולך ומתמעט, כי ברבות הימים הכל נשכח. אומנם צדקת זו, בכל יום ויום הרגישו ביותר בהעדר שלה, מצד העדר תורתה מעשיה הטובים שנאבדו לדורה, על כן הקדים הספד לבכי.
ועוד מסביר שם: הגמ' בסנהדרין כ"ב אומרת: "כל מי שמתה אשתו ראשונה כאילו חרב בית המקדש בימיו.." לכן בהתחלה בא אברהם לספוד לשרה בעבורה, אבל לא בכה עליה, כי ידע שעלתה למרום למקום יקר ונכבד מאשר הייתה בו. ואח"כ בכה על בית המקדש שנחרב בימיו, ולכן המילה שרה הפסיקה באמצע כדי להפריד בין שני העניינים . לפי שהבכי היה על שנדמה לו כאילו נחרב המקדש בימיו אשר היה גובהו מאה אמה, על כן בא הרמז בכף קטנה כי כ"ף בגימטריא עולה מאה, ורצה לומר כאילו נתמעטו אותן מאה אמה ונעשו קטנים.
ומביא הסבר נוסף למה נכתב בכ"ף קטנה: לומר שמתה בעטיו של נחש אשר גרם מיתה לאדם שנברא מקצה השמים עד קצהו ובחטא הנחש נתמעט והעמידו על מאה אמה שנאמר "ותשת עלי כפכה" (תהילים קלט, ה) כ"ף היינו מאה ולפי שנתמעט והועמד על מספר כ"ף, מאז נחלש כוחו ונעשה מוכן למיתה.

ד. עוד כתב בעניין זה "בעל קהלת יצחק" ומביא מדרש: "וכששב אברהם מהר המוריה חרה אפו של סמ-אל שראה שלא עלתה בידו תאות לבו לבטל קרבנו של אברהם אבינו, מה עשה הלך ואמר לשרה הלא שמעת מה נעשה אח"ר בעולם, אמרה לו לאו, אמר לה לקח אברהם את יצחק בנו ושחטו והקריבו על גבי המזבח לעולה, התחילה שרה לבכות ומיללת שלשה יבבות כנגד שלשה תקיעות שלשה יבבות יללות כנגד שלשה יבבות, ופרחה נשמתה ומתה, ובא אברהם ומצאה שמתה, ומהיכן בא, מהר המוריה, שנ' ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה". (פרקי דרבי אליעזר פרק לא).

המדרש צריך ביאור שהרי ידוע שהשטן הוא שלוחו של המקום, ותפקידו להעמיד את בני האדם בנסיון ברור שאין כוונתו שהאדם ישמע לו. אדרבה רצונו שהאדם לא ישמע לו. בכך היצה"ר עצמו מגיע לתכלית בריאתו וכמו שמביא הזוהר {תרגום}: בבית המלך בחוץ, הייתה זונה אחת, יפת מראה ויפת תואר. לימים אמר המלך אני רוצה לראות רצון בני אלי. קרא לאותה זונה, ואמר לה לכי ותפתי את בני, כדי לראות רצון בני אלי. מה עשתה אותה זונה הלכה אחרי בנו של המלך והתחילה לחבק אותו ולנשק אותו ולפתות אותו . אם אותו הבן הגון, ושומר מצוות אביו, הוא גוער בה, ואינו שומע לה, ודוחה אותה ממנו. אז שמח אביו בבנו, ומכניסו למחיצת היכלו, ונותן לו מתנות ומנחות וכבוד גדול. ומי גרם כל יקר הזה לאותו הבן, הוי אומר, אותה זונה. וזונה ההיא אם יש לה שבח בעד זה או לא? ודאי יש לה שבח מכמה בחינות : שעשתה כמצוות המלך. וכן גרמה לאותו הבן לכל הטובה ההיא, לכל האהבה הזאת של המלך אליו, ולכן כתוב "והנה טוב מאוד" "והנה טוב" זה מלאך החיים "מאוד" זה מלאך המוות, שהוא יצר הרע, שהוא ודאי טוב מאוד למי שמקיים מצות אדונו, ובוא וראה, אם לא היה מקטרג הזה לא היו יורשים הצדיקים האלו אוצרות עליונים שעתידים לנחול בעולם הבא. ממשל זה אנו לומדים שיעודו של היצר הרע הוא שהאדם יעשה טוב ולא יפול. 

 לכן צריך להבין מה רצה השטן משרה לאחר העקידה: אם לנקום באברהם על זה שעמד בנסיון, הרי נתבאר שגם השטן רוצה שהאדם יעשה את רצון הבורא . א"כ למה עשה זאת השטן?
אלא ידוע שעל כל מצווה שאדם עושה מגיע לו שכר. וכנגד זה אם יחטא ויעבור עבירה יקבל את עונש. בדרך כלל אין מנכים את זכויותיו של האדם בחובותיו. להיפך, את השכר המגיעו יקבל בנפרד, וה"ה באשר לעונש. אבל, כאשר האדם תוהה על הראשונות אזי אין הקב"ה משלם לו שכר עבור המצווה וכמו שאומרת הגמ': (קידושין מ:) "ר"ש בן יוחאי אומר: אפילו צדיק גמור כל ימיו ומרד באחרונה - איבד את הראשונות, שנאמר: צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו; ואפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה - אין מזכירים לו שוב רשעו, שנאמר: ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו. וניהוי כמחצה עונות ומחצה זכיות! אמר ריש לקיש: בתוהא על הראשונות".
כשם שהתשובה מוחקת את העבירה (שהחרטה מעומק הלב עוקרת את העבירה למפרע)-הוא הדין כשמתחרט על מצווה שעשה - נחשב לו כאילו לא עשאה.
ולכן אם אחרי קיום מצווה כלשהי בא אדם לידי בזיון או להפסד ממון וכו', עליו לדעת שמעמידים אותו עכשיו שוב בנסיון, שכן הוא דרכו של היצר, שכאשר אינו מצליח למנוע את קיום המצווה, הוא מנסה לגרום שיתחרט אח"כ על המעשה שעשה וכך יפסיד את שכרו.
וזה מה שאנו אומרים כל יום בתפילת ערבית "הסר השטן מלפנינו (לפני עשיית המצווה שהיצר מנס ה למנוע בעדינו את עשיית המצווה) ומאחרינו" (שאז השטן מנסה לגרום לנו להתחרט על המצווה).

גם בעקידת יצחק אנו מוצאים את שני הנסיונות האלה. בדרך לעקידה הרבה השטן לעכב את אברהם ולמנוע ממנו לעמוד באותו נסיון. וכשראה השטן שזה לא עובד פנה אל הדרך השניה וניסה לגרום לאברהם להתחרט אחר שעשה את המעשה, והיצר היה בטוח שבזה ששרה תשמע ותמות, יתחרט אברהם על מה שעשה, וכך יתהא על הראשונות. אבל אברהם שידע זאת לא נפל וכשהגיע ישר התחיל לספוד אותה, כלומר לספר מי הייתה שרה ולמעט בבכי (וזה שרמזה התורה בכ"ף קטנה שקצת בכה (וכמו שאומר בעל הטורים: "למה כ' קטנה? שלא בכה אברהם אלא מעט לפי שזקנה הייתה") שידע אברהם שאם יראו שהוא מרבה בבכי יואמרו שהוא מתחרט על מעשה העקידה, ולכן הספיד אותה ואמר לעצמו שזה שנפטרה מן העולם זה כיוון שהייתה זקנה.

ולכן אמרה התורה קודם את הדבר העיקרי "לספוד לשרה" ואח"כ את הדבר הטפל "לבכותה".