פרשת נשא - "איש אשר יתן לכהן לו יהיה"

sand_watchעונש המשהה מעשרותיו:
"אמר רבי יוחנן: למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומות ומעשרות? 
לומר לך כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנן לכהן, סוף נצרך לכהן ע"י אשתו (שנעשית סוטה)"    (ברכות ס"ג.)

 
הגמרא אומרת לנו מה סופו של מי שאינו נותן את מעשרותיו לכהן, אולם הגמרא לא מבארת לנו מה אותו אדם כן עושה עם מעשרותיו? אם תאמר שהוא מאבד אותם או זורקם לים- "אטו בשופטני עסקינן"? ואם הוא אוכלם – לכאורה אין גודל העונש כ"כ כגודל החטא, שהלא באכילתו עבר על איסור שעונשו מיתה בידי שמים, וכן על איסור גזל שחמור לפני הקב"ה, ובכן האם לחטא גדול די בעונש זה שסופו שנצרך לכהן?
נראה לומר, שבאמת מייחד אדם זה את תרומותיו ומעשרותיו כדי ליתנם לכהן, אולם אינו הולך לחזר אחר הכהן, אלא מניחם בביתו וממתין שהכהן יבוא אליו לקחת את המעשרות, ועל כך הוא נענש מידה כנגד מידה שסופו שהכהן ממתין לו במקומו והוא מחזר אחריו כדי להשקות את אשתו הסוטה.
ולכן דייק רבי יוחנן בלשונו לומר "ואינו נותנן לכהן" כלומר הוא אינו נותן אותם, אך אינו מעכב את הכהן מלבוא ולקחת בעצמו.
אפשר גם לראות דיוק בלשון רש"י על הפס' אצלנו " מי שמעכב מעשרותיו ואינו נותנן" דקדק רש"י לומר מעכב ולא אמר גוזל, כי כאשר יבואו הכהנים לקחת את המגיע להם, לא ימנע זאת מהם. (1)

 

 ביאור סגולת העשירות ואופן השפעתה:
המשך הפס': "איש אשר יתן לכהן לו יהיה"- לו יהיה ממון הרבה (רש"י)
נשאלת השאלה מאיזה אופן תהיה הברכה הזאת שכאשר יתן מעשר לכהן יהיה לו עי"ז ממון הרבה? וישנה שאלה אחרת עצומה יותר: מדוע מנע הקב"ה משבט לוי הכהנים והלויים חלק ונחלה בארץ רק שיהיו עיניהם נשואות למתנת בשר ודם, ומדוע יבזה ככה הקב"ה שבטו הנבחר והקדוש מכל שבטי ישראל?

 ונראה לתרץ בשני אופנים:
א, רצה הקב"ה שהכהנים והלויים לא יהיו טרודים בעבודת שדה וכרם לחרוש ולזרוע ולקצור, רק יהיו פנויים במעשיהם ומחשבותיהם לעבודת בית מקדשינו, ומחמת שהם עובדים בבית המקדש בעד כללות ישראל ע"כ מהראוי והנכון שעם ישראל יפרנסום בכבוד, ויתנו להם המעשר והתרומה בכבוד גדול. ועוד כי המעשר והתרומה שציווה ה' לתת לכהנים וללויים, הכל לטובת ישראל כי כל ישראל צריכים השפעת הברכה והטוב אבל אין בכוחם להשיגם, אבל שבט הלוי כהני ה' משרתי אלוהינו ידם רב להם ליגע בצינור השפע ולהוריד הברכה, אכן מה יהיה אם יראה ללוי להמשיך ברכה והשפעת הטובה רק לשדהו וכרמו ומה לו ולאחרים? לכן אמר ה' לאהרון:  "בארצם לא תנחל וחלק לא יהיה לך בתוכם כי אני חלקך ונחלתך בתוך בני ישראל", כלומר חלקך ונחלתך יהיה מפוזר בכל חלקי הארץ, וכאשר אברך אתכם בהרבה תרומות ומעשרות, אברך תחילה את עמי בני ישראל שיהיה להם שפע ותבואות הרבה, וממילא תתברכו גם אתם. 
לכן יפה אמר הכתוב: "איש אשר יתן לכהן"- המגיע לו, "לו יהיה"- ממון הרבה, כי מחמת ברכת ושפע אשר ירצה ה' לתת לכהן ממילא יתברך גם הוא, ומכלל הן אתה שומע לאו.

מי הם הרעים האמיתיים שלנו:
הסבר נוסף על הפס' הנ"ל מבאר החפץ חיים ע"י משל: משל לאדם אחד שהיו לו שלושה ידידים: ראובן שמעון ולוי, את ראובן אהב ביותר ונראה לו כי האהבה היא הדדית. גם שמעון נחשב בעיניו לידיד טוב, אם כי לא ידיד נפש כראובן. עם לוי היו לו יחסים רופפים יותר מאשר עם שאר ידידיו, ומעולם לא החשיב במיוחד את הקשרים ביניהם. באחד הימים נקרא האיש להתיצב לפני המלך. סיבת הקריאה אל המלך לא הייתה ידועה לו, האיש נבהל וחשש מפני הצפוי לו. אולי הלשינו עלי, אמר וצפוי אני לעונש מוות. בצר לו פנה אל חבריו בבקשה לבוא עימו אל המלך ולהמליץ טוב בעדו. לתדהמתו הרבה סרב ראובן, שאותו החשיב לידידו הנאמן, לבוא עימו. גם שמעון חברו השיב את פניו ריקם. אומנם הוא הסכים ללכת עימו כברת דרך, אולם מראש אמר כי הוא מוכן ללוותו עד שער המלך בלבד. הוא חושש להכנס פנימה, בלית ברירה פנה האיש אל לוי, למרות שלאחר ששני הידידים הגדולים סירבו להכנס עימו למלך, נתן היה לצפות שהשלישי בודאי לא יסכים. והנה להפתעתו הרבה נענה לוי ברצון, הסכים לבוא אל המלך ואף הבטיח שיעשה כל מאמץ כדי ללמד עליו סנגוריה. בסופו של דבר ראובן כלל לא הטריח את עצמו ללוות את ידידו. שמעון ליוה אותו עד פתח הארמון כפי שהבטיח, אך לא נכנס פנימה, ולוי נכנס אל המלך, המליץ טוב בעדו והצילו.
הוברר שהידיד האמיתי, הידיד המוכן להושיט יד ולסייע בעת צרה, הוא דווקא אותו אדם שמתחילה לא חשבו לאוהב ומסיר כאחרים.    

מסביר החפץ חיים: הממון החביב על האדם ביותר דומה לראובן. במשך כל ימי חייו מתחזה הממון כידיד דגול של האדם ומוליכו שולל. לאדם נדמה כי ע"י העושר הוא מבטיח את עצמו מפני צרות וסבל. אולם יום המוות שהוא שעת המבחן לידידות אמת חוש את המציאות האמיתית, וכמו שקראנו בשבת האחרונה את הפרק האחרון במסכת אבות וכך אומר התנא: "בשעת פטירתו של האדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד" (אבות פ"ו).
הכסף אינו עומד לימנו של האדם בשעת צרה קשה והוא אפילו אינו מלווה אותו בדרכו האחרונה.
בני המשפחה והידידים משולים לשמעון במשל זה, הם אומנם אינם נוטשים את האדם בעת פטירתו, אלא מבכים אותו ומלוים אותו עד הקבר, אך שם הם נפרדים ממנו ועוזבים אותו לנפשו.
תורה ומעשים טובים בלבד, הם הידידים הנאמנים הממשיכים ללוות את האדם עד לפני כסא הכבוד.

הפס' "ואיש את קודשיו לו יהיו" בא להזכירנו וללמדנו מי הם רעינו , ואוהבינו הנאמנים, המוכנים להמליץ טוב בעדנו לפני הקב"ה, הם נשארים איתנו בקביעות לעד.חובתינו היא לטפח ידידות זו, להרבות אוהבים מסוג זה במשך ימי חיינו ולהנות מחברתם כל הימים. סיום הפס' מהווה השלמה לדברינו.
מופנית כאן קריאה לאדם להפנות את כל משאביו לאפיקים רוחניים, שכן מכל רכושו הגשמי לא יוותר לו מאומה לאחר מותו. רק "אשר יתן לכהן"- שהוא ביטוי לצדקה, חסד ומעשי מצוות – לו יהיה, כלומר אותן מעות הן שלו באמת. רכושו האמיתי של האדם הוא אך ורק פרות עמלו הרוחני. עניני קדושה בהם מתעסק– תורה ומצוות תפילה וכדו'- הם קניניו הנצחיים, הם ילווהו בחייו ובמותו. רק קודשיו לו יהיו .

אנחנו בעיצומו של חג השבועות חג מתן תורה שבו אנחנו מקבלים את התורה, וזה הדבר הגדול שיש לנו לקחת מאותו מעמד את לימוד התורה וקיום המצוות, שזה מה שהולך איתנו עד הסוף,
יהי רצון שנזכה לביאת גואל משיח צדקנו אמן.


(1) על דרך הגימטריא אפשר לראות רמז לעניין: שאם אדם מעכב את "הכהן" מלתת לא את מעשרותיו, חייך שתצטרך לבוא אצלו להביא לו את ה"סוטה" :  הכהן= 80  סוטה=80