פרשת נשא - חג חווית מתן תורה

חג השבועות מופיע בתנ"ך בשמות שונים : כחג הקציר [1], כחג הביכורים [2] , כיום הקהל [3], וכחג השבועות [4]
ביטוי חג השבועות כיום מתן תורה מופיע בפעם הראשונה בתפילת העמידה של הרגלים שחובר ע"פ המסורת בידי אנשי כנסת הגדולה [5] .

 

נתחבטו הפרשנים מדוע לא הוזכר ביטוי זה בתורה עצמה . הספורנו [6] מסביר כי "אמנם בתורה לא הוזכר אותו היום בזה השם כלל [מתן תורה] וזה מפני שקלקלו ישראל את המושג בעצירתם [באסיפת הקהל לחטא העגל] ויתנצלו את עדים מהר חורב" .

הרב יחיאל מיכל עפשטיין [7] בעל ערוך השולחן מסביר [8]  "אע"פ שהתורה לא זכרה עניין מתן תורה בשבועות לפי שהתורה כשניתנה - ניתנה לעד ולעולמי עולמים, ואין שייך לקבוע יום מיוחד בשביל זה כבכל המועדים שרק ביום זה היה עניין המיוחד לזה, כמו יציאת מצרים בפסח וסוכת ענני כבוד בסוכות שהיתה לזמן קבוע בהליכתם במדבר. אבל התורה הוא לעד ולעולמי עולמים ולכן תלתה התורה החג הזה בקרבן של שתי הלחם שהיתה רק ביום זה" .

י"א כי עצם קריאת שבועות כיום הקהל , כעצרת ואסיפה, גלום בו הזכרת מתן תורה, שתחת הר סיני נתכנסו כל עם ישראל בפעם הראשונה [9] .

וקשה הוא, וכי יום חג השבועות החל בשישי בסיון - בתאריך מתן תורה הוא? הרי בגמרא למדנו [10]  "תנו רבנן בשישי בחדש ניתנו עשרת הדברות לישראל, רבי יוסי אומר בשבעה בו" ! [11] . תשובות רבות נאמרו באחרונים : שבועות נחשב זמן מתן תורה ע"פ הרמב"ם הפוסק כרבי יוסי [12] , שלכן לא נאמר יום מתן תורתנו אלא זמן [13] , מכיוון שבזמן שקידשו ע"פ הראיה לא בהכרח חל שבועות בו' בסיון [14] ועוד.

ואולם יש לשאול יותר ויותר : הרי לוחות הראשונים ניתנו לנו ביז בתמוז [15] , לוחות אחרונים ביום הכיפורים [16] , התורה עצמה ניתנה לנו לפני [17] ואחרי ו' בסיון [שבועות] , ובמה נתייחד חג זה כחג מתן תורה ?

יש לומר כי חשיבות חג השבועות אינה במספר חלקי התורה שניתנו לנו ביום זה אלא בעצם המעמד והנבואה: "שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך ... שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה " [18].

מחלוקת עתיקה ורחבה מה מתוך עשרת הדברים שמענו וממי : י"א שאת שתי הדברות הראשונות שמענו מפי הגבורה כקול שאינו מתחלק לאותיות ומילים ומשה פירשה לנו . שאר שמונת הדיברות שמענו רק מפי משה [19]. י"א שאת כל עשרת הדברים שמענו מפי הגבורה, אלא שאת שתי הראשונות הבנו , ולשאר השמונה הוצרכנו לפירושו של משה [20] , י"א כי הקב"ה אמר כל עשרת הדיברות בדיבור אחר , ורק אח"כ אמרם שוב אחד אחד , וגם אז הבנו רק את השנים הראשונים [21] , ויש שאמרו כי שמענו והבנו כל עשרת הדברים מפי הקב"ה בעצמו [22]. ומ"מ מכל השיטות ברור כי בפעם הראשונה (והאחרונה ?) חווה עם ישראל כולו התעלות, נבואה, קולות ברקים וענן, ראיית הקב"ה ושמיעתו. חג השבועות לדברנו הוא מאורע מעמד הר סיני .

במעמד זה קיבלנו שורש והבנה בתורה גם אם לא למדנו עדיין את כל הפרטיים וההלכות, כדברי מדרש רבה [23]: "אנכי ה' אלהיך הה"ד (דברים ד) השמע עם קול אלהים. המינין שאלו את ר' שמלאי: א"ל אלוהות הרבה יש בעולם! אמר להם למה? אמרו לו שהרי כתיב השמע עם קול אלהים! אמר להם שמא כתוב מדברים אלא מדבר. אמרו לו תלמידיו רבי לאלו דחית בקנה רצוץ, לנו מה אתה משיב? חזר ר' לוי ופירשה, אמר להם: השמע עם קול אלהים, כיצד? אילו היה כתוב קול ה' בכחו לא היה העולם יכול לעמוד, אלא קול ה' בכח, בכח של כל אחד ואחד, הבחורים לפי כחן והזקנים לפי כחן והקטנים לפי כחן". כ"א קיבל המעמד הר סיני העמקה בתורה על פי כוחו ושורש נשמתו [24].

שתי דרכים מרכזיות בהתקרבות לקב"ה: חוויתי - חושי, ושכלי - הבנתי. בהולדת האומה הישראלית חווינו: שמענו את הקולות במעמד הר סיני, ראינו את עשרת המכות וקריעת ים סוף, טעמנו את המן משך ארבעים שנה, חשנו את הענן השומר, מקיף, מיישר הדרך ורוחץ אותנו [25]. גם כשכבר נכנסנו ארצה והתנסינו בדרך הטבע עדיין היתה האמונה החושית מדריכתינו: ניסים גלויים, אמנם בשכיחות מועטה יותר (שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון, אש משמים בתקופת שלמה, מאה שמונים וחמש אלף מתי אשור במצור על ירושלים ועוד) ושמיעת דברי הנביאים. יש להבין כי במשך מאות בשנים המתקשים בעבודת ה' פנו לנביא שידריכם. חוויה נפלאה היא לשומע את דבר ה' מפי בן אנוש, השומע מפי הגבורה הנעלמות [26] והעתידות !!

בתחילת תקופת בית שני פסקה הנבואה והחלה צמיחת התורה שבע"פ ביתר שאת. אמנם היו יחידים בעלי רוח הקודש, שידעו להעלות נשמתם לגנזי מרומים, אך רוב מנין ובנין של חכמי ישראל עבדו את הקב"ה בשכלם, במעשיהם.

פשוט הוא כי תקנות והלכות נתקנו גם בתקופת הנבואה, כי התורה נלמדה בהתמדה וכי ההלכה נקבעה ע"י רבנים וגדולי תורה - לא ע"י נביאים. אך טענתי כי האווירה הכוללת של עבודת ה' היה בה הרבה מהחוויה וההרגשה: ראיית הקהל את עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, את המתלמדים בנבואה [27] , הקרבת הקרבנות [28], עבודת המקדש ועוד. לולי דמסתפינא הייתי טוען כי תקנת ג' תפילות ע"י אנשי הכנסת הגדולה בסיום תקופת הנביאים, שורשה אינו רק במצבם הרוחני של עולי בבל ובחולשת הדורות, אלא בעיקר בהבנה כי בתקופה הקודמת שבה היתה עבודת ה' ע"י חוויה - התפילה היתה פשוטה וקלחה בטבעיות מהלב לפה, אך בתקופה החדשה יש לקבע תקנה מקובלת, נוסח ברור ומוסדר.

יש הטוענים כי מהלך זה טבעי וחיובי הוא, כילד שבתחילה חווה ומרגיש את העולם סביבו ובבגרותו לומד לראות את העולם בעיניי שכל והבנה. אכן עבודת ה' שבשכל הרבה מעלות לה: לשכל כח עצום להעמיק, לזכור,להבין ולחדש. השכל יציב הוא, ונתון פחות ל"מצבי רוח", לתנודות ברצון. מאידך לרגש וחוויה יש מקום נכבד: בכוחו להפנים, לחבר את תוך האדם למעשיו. יתר על כן: חלק ממצוות התורה מחייב שימוש בכח ההרגש וההתפעלות [29], כתפילה שמקורה מ"עבודה שבלב" [30], ולא רק במלמול שפתיים יוצא ידי חובה.

משך מאות רבות בשנים עבודת ה' היתה מיוסדת על אדני השכל והמחשבה, על ההעמקה בתורה שבנגלה (ובנסתר). ואולם מבט בדורות האחרונים יגלה כי מתחת לעולם היהודי זורם זרם חזק של רצון להפנים ולהרגיש ולא רק לחשוב ולהבין. ראשיתו בבעש"ט ותנועת החסידות אך רואים אנו את השפעותיו כיום ביתר שאת: הרצון לחוות ולהרגיש נמצא בבסיס ההתקרבות של חילונים רבים לתורה ולמצוות, משיכת רבים ל"ברסלב", "קרליבך" ועוד. נזכור כי אחד מסימני הגאולה היא הופעה מחודשת של רוח הקודש והנבואה - "אבל יש אצלנו קבלה גדולה ונפלאה קבלתי אותה מאבי שקבל מאביו ומאבי אביו והוא קבל הדבר וכן הדבר עד תחילת הגלות של ירושלים ... שבנבואת בלעם רמז שתחזור הנבואה לישראל אחר שתפסוק מהם " [31], "ישראל צריכים כעת בזמן הפריחה הלאומית, בהתחלתה, לעורר את השאיפה למטרה הרוחנית העליונה, שהוא הסיגול לרוח הקודש ... באמת חסרון רוח הקודש בישראל הוא לא חסרון שלמות כי אם מום ומחלה, ובארץ ישראל היא מחלה מכאבת שהיא מוכרחה להרפא" [32]. מהרה יגלה משיח בן אפרים ובו דוד, יהיו ניסים גלויים של הקב"ה במלחמות המשיח, מהרה יבנה המקדש ונעלה לירושלים לרגלים ולימים הנוראים. אנו עומדים לפיתחה של תקופה שבה יהיה עלינו לשנות מעט את עבודת ה' הפרטית, המשפחתית, לשֵלב בעבודת ה' השכלית גם את החוויה הרוחנית, להאמין בבורא לא רק בהוכחות לוגיות אלא למראה עיניים.

יהי רצון שנזכה כי האור המאיר בחג השבועות [33] , חג חווית נתינת התורה, ישפיע עלינו דעת תורה וחיבור לתורה.

 


 

[1] שמות פרק כג יד- טז :"שלש רגלים תחג לי בשנה...וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה".
[2] כנ"ל "ביכורי מעשיך" , מפרש רש"י בכורי מעשיך - שהוא זמן הבאת בכורים ששתי הלחם הבאים בעצרת היו מתירין החדש למנחות ולהביא בכורים למקדש , ויקרא פרק כג יז" ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרנים סלת תהיינה חמץ תאפינה בכורים ליהוה" , ספר במדבר פרק כח כו "וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה ליהוה בשבעתיכם מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו".
[3] דברים פרק ט י " ויתן יהוה אלי את שני לוחת האבנים כתבים באצבע אלהים ועליהם ככל הדברים אשר דבר יהוה עמכם בהר מתוך האש ביום הקהל" , דברים פרק י , ד, דברים פרק יח טז "ככל אשר שאלת מעם יהוה אלהיך בחרב ביום הקהל לאמר לא אסף לשמע את קול יהוה אלהי ואת האש הגדלה הזאת לא אראה עוד ולא אמות " . בעל הכתב והקבלה על דברים פרק ט פסוק י מסביר כי "בג' מקומות קראה התורה את יום מ"ת בשם יום הקהל... לפי שבו נקהלה כל עדת בנ"י בפעם ראשונה ... והנה רבותינו חכמי המשנה והתלמוד שבכל המקומות קראו את חג השבועות בשם עצרת ... שהוא תמוה, וביותר שהתורה לא קראה בשם עצרת רק את יום השביעי של פסח ויום שמיני של סכות, אבל את חג השבועות לא קראה בשום מקום בשם עצרת; והיה נראה לומר שסמכו רז"ל בקריאת שם עצרת, על מה שמצאנו בתורה שנקרא יום מתן תורתינו בשלשה מקומות בשם, יום הקהל. ומזה הרשו להם רז"ל לקרוא את יום זה בשם עצרת; שהוא גם כן לשון קהלה ואסיפה".
[4]  דברים פרק טז ט - טז , "ועשית חג שבעות ליהוה אלהיך ... שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני יהוה אלהיך במקום אשר יבחר בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות ..." , ובדברי הימים ב פרק ח יג "ובדבר יום ביום להעלות כמצות משה לשבתות ולחדשים ולמועדות שלוש פעמים בשנה בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות.
[5] ברכות דף לג/א: "אמר ליה רב שמן בר אבא לרבי יוחנן מכדי אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות ותפלות קדושות והבדלות " , וכנוסח בסידורו של רב עמרם גאון "ועומדין בתפלה ומתפללין אבות וגבורות וקדושת השם ואתה בחרתנו כמו בפסח, אלא שאומר את יום חג השבועות הזה זמן מתן תורתנו עד זכר ליציאת מצרים" ,בפירושי סידור התפילה לרוקח[רבנו אלעזר מוורמייזא מהמאה השתים עשרה ]  "בשבועות יאמר זמן מתן תורתנו, שאז נתנה תורה מפי הגבורה" ,ובנוסחאות נוספות.
[6] ויקרא פרק כג פסוק לו.
[7] חי בשנים 1829-1908  .
[8] ערוך השולחן אורח חיים סימן תצד סעיף ב.
[9] פרוש הרב ד. צ. הופמן לספר ויקרא , מוסד הרב קוק , קנח - קסח.
ובספר שם משמואל פרשת במדבר - שנת תרע"ז , מביא רעיון דומה בכיוון חסידי : "יש לדקדק למה לא כתיב בתורה טעם הרגל שהוא זמן מתן תורתנו …וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שענין מתן תורתנו נכלל בלשון שבועות…מפני שלעומת ספירת שבעה שבועות ניתנה להם אח"כ התוה"ק כסף צרוף מזוקק שבעתים, וא"כ במה שנקרא חג השבועות, בזה עצמו נזכר הטעם מתן תורתנו, עכת"ד. ולדידי יש להוסיף בזה דברים, דהנה ידוע שטבעי בני האדם מתחלפין במדותיהם, זה נוטה לאהבה וחסד וזה לדין וזה לרחמים וכו' והגורם לזה הוא הן מפאת שורש הנשמה ומקום מחצבתה והן מפאת התמזגות יסודי הגופים והמזונות והאקלימים. וא"כ מובן שאינו בטבע שיתקבצו באדם כל המדות ע"צ הטוב, אלא אדם שהוא בטל לדעת התורה ואין לו רצון אחר כי אם אל אשר יהי' שמה הרוח ורצון התורה, … וזהו ענין הספירה שאיתא בספרים שהיא לזכך את המדות, ואינו מובן איך יספיק זמן של מ"ט ימים לתקן את כל המדות, והלואי יספיקו לזה כל ימי חלדו. אך הוא הדבר, שזמן הספירה איננו נדרש שבהן יזדככו המדות בעצם שיעתקו מטבען ויקנו טבע אחר על צד הטוב, אלא שיקנה האדם מדת הביטול לדעת השי"ת ולתורתו. וזהו ענין חג השבועות…"

[10]  מסכת שבת דף פו/ב. 
[11]  קושית הרב אברהם אבלי הלוי גומבינר [1637 - 1683] בעל המגן אברהם [או"ח תצד הקדמה ] "קשה לי היאך אנו אומרים בשבועות יום מתן תורתינו הלא קי"ל כר"י דאמר בז' בסיון נתנה תורה דהא קי"ל דבעי לפרושי ו' עונות כמ"ש בי"ד סי' קצ"ו (וכמדומה שראיתי קושיא זו באיזו פוסק) ולדידן לעולם שבועות בו' בסיון ..."
[12] מג"א הנ"ל.
[13] דרשות ר"י אבן שועיב דרש לשבועות   [ר' יהושע אבן שועיב חי בספרד בשנים 1280-1340 ,תלמיד הרשב"א וחברו של הריטב"א] "ואין אנו אומרים יום מתן תורתנו כמו בראש השנה או ביום הכפורים שהן יום אחד שאנו מזכירין היום... בעבור שאינו יום מתן תורה ממש, אנו אומרים זמן, כי מיום ג' עלה משה להר ונתעסק בקבלתה ימים רבים מן ההר אל העם ומן העם, ולכן אנו מזכירין זמן כי יום החמשים הוא זמן מתן תורה, ואם לא נתנה עד יום אחד וחמשים, אבל בעבור קדושת היום הנכבד שיש בו מצד אחד אנו מזכירין גם מתן תורה שהיה גם כן בו, ולכן לא הזכירה התורה בזה החג מתן תורה אלא חג שבועות, ולא אמר כי בו נתתי לכם תורתי ".
[14] שו"ת הריב"ש  [ רבי יצחק בר ששת נולד בברצלונה (1326) ונפטר (1408) באלג'יר ] סימן צו - " ...אף לאחר חורבן הבית היו מקדשין ע"פ הראיה... וגם בימי התנאים האחרונים...וגם בימי האמוראים, כ"ז שהיו סמוכין בארץ... ומה שהוקשה לך, אם כבר עברו ניסן, וקדשו אייר ביום ל"א, מה צריך להמתין לעדים לקדש חודש סיון? שהרי צריך לקדשו ביום שלשי', כדי שישלימו חמשים לעומר בששה בסיון, שבו נתנה תורה. שאם לא יבואו עדים, וימתינו מלקדשו עד יום אחד ושלשים, הנה ישלימו חמשי' לעומר בחמשה בסיון, ואינו יום שנתנה בו התורה, דלרבנן הוא הוא ששה בסיון, ולרבי יוסי שבעה. י"ל, שאין קפידא בזה; שלא תלה הכתוב חג שבועות ביום מתן תורה, אלא ביום חמשים לעומר. אלא, שבזמן הזה, דידעינן בקביעא דירחא, ולעולם ניסן מלא ואייר חסר, כלים חמשים לעומר ביום ו' בסיון, שנתנה בו תורה לדעת רבנן; כדאיתא במסכת שבת בפ' אמר רבי עקיבא (פו:). ולזה אנו מזכירין בתפלה זמן מתן תורתינו...".

[15] מסכת תענית דף כו/א : שה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז ... נשתברו הלוחות .
[16]  פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) ויקרא פרשת אמור דף סה ע"ב : "יום שמתכפרין בו עונותיהם זה יום הכפורים יום שניתנו לוחות אחרונים שהרי מו' בסיון עד יום הכפורים קכ"ב יום חוץ מיום שעלה בו ויום שירד בו ק"כ מ' ימים כראשונים ומ' יום בתפלה דכתיב (דברים ט) ואתנפל לפני ה' [את] ארבעים יום [ואת] (ו)ארבעים לילה. ומ' אחרונים דכתיב (שם י) ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים לפיכך הוקבע יוה"כ בעשור לחדש השביעי יום מחילה וסליחה וכפרה לישראל ".
[17]  שמות פרק טו (כג) וַיָּבֹאוּ מָרָתָה ובפסוק כה  : שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ " ופירש רש"י - "במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדומה ודינין".
[18]  רמב"ם יסודי התורה פרק ח הלכה א.
[19]  מורה נבוכים לרמב"ם ח"ב פ"לג.
[20] רמב"ן על התורה , שמות פ"כ , ז.עיין דרשות הר"ן (דרוש החמישי) וספר העיקרים לרבי יוסף אלבו (מאמר שלישי פ"יח) מדוע הוצרכו שני הדיברות הראשונות להינתן מפי הקב"ה עצמו.
[21]  רש"י שמות יט יט,וכן בחיזקוני.
[22}  שיטתו של בעל עבודת הקודש ח"ד , פרק לד, וכן בעקידת יצחק שער פט , אברבנל ועוד.
[23} שמות פרשה כט פסקה א.
[24] רמח"ל , דרך עץ החיים.
[25} עיין רש"י במדבר פרק כ (כב) , רש"י במדבר פרק כה (ד) , רש"י דברים פרק ח (ד) שמלתך לא בלתה - ענני כבוד היו שפים בכסותם ומגהצים אותם כמין כלים מגוהצים, ואף קטניהם כמו שהיו גדלים היה גדל לבושן עמהם, כלבוש הזה של חומט שגדל עמו.
[26] שמואל א פרק ט (ג - ו)" וַתֹּאבַדְנָה הָאֲתֹנוֹת לְקִישׁ אֲבִי שָׁאוּל וַיֹּאמֶר קִישׁ אֶל שָׁאוּל בְּנוֹ קַח נָא אִתְּךָ אֶת אַחַד מֵהַנְּעָרִים וְקוּם לֵךְ בַּקֵּשׁ אֶת הָאֲתֹנֹת ... וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּה נָא אִישׁ אֱלֹהִים בָּעִיר הַזֹּאת וְהָאִישׁ נִכְבָּד כֹּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר בּוֹא יָבוֹא עַתָּה נֵלְכָה שָּׁם אוּלַי יַגִּיד לָנוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר הָלַכְנוּ עָלֶיהָ ".
[27] בני הנביאים בלשון התנ"ך . אע"פ שמצינו אותם במפורש רק בתקופת שאול ואלישא מסתבר כי היתה זו תופעה ארוכת שנים ששורשיה בתחילת תקופת הנבואה. 
[28] רמב"ן על התורה ,ויקרא פרק א פסוק ט, "ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו. וקרבן התמיד, בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה.."
[29] הרב וולבה , עלי שור ח"ב עמוד קסה - קסח.
[30]  ספר העיקרים לרבי יוסף אלבו מאמר רביעי פרק יח : "מה שהביא האנשים לפקפק בתפלה קרוב למה שהביא אותם לסלק ידיעת השם. וזה שהם אומרים שלא ימלט הדבר מחלוקה אם שנגזר מהשם טוב מה על איש מה או לא נגזר. ואם נגזר אין צריך תפלה, ואם לא נגזר איך תועיל התפלה לשנות רצון השם לגזור עליו טוב אחר שלא נגזר...וזה הדעת אינו נכון, שהשפעות העליונות יושפעו על המקבל בהיותו במדרגה ידועה והכנה ידועה לקבלם, ואם לא יכין האדם עצמו לקבל השפע ההוא הנה הוא המונע טוב מעצמו, שאם נגזר על איש מה על דרך משל שיצליחו תבואותיו בשנה פלונית והוא לא יחרוש ולא יזרע בשנה ההיא, אף אם ימטיר השם מטרות עזו על פני תבל ארצה לא תצלחנה תבואותיו אחר שלא חרש וזרע, והוא מונע מעצמו הטוב ההוא בשלא הכין עצמו לקבלו. "ולפי זה נאמר שכשנגזר על האדם טוב מה הנה הוא נגזר עליו במדרגה ידועה מכשרון המעשה, וזה כלל יעודי התורה, וכן כשנגזר עליו רע מה הנה הוא נגזר בהיותו במדרגה ידועה מהרוע או בהכנה ידועה, וכשתשתנה המדרגה ההיא או ההכנה ההיא תשתנה הגזרה בהכרח לטוב או לרע. וזה כמלך שגזר על כל הערלים שבמדינה פלונית שיהרגו או שינתן לכל אחד ככר זהב, ועמד אחד מהם ונימול, שתשתנה בלי ספק הגזרה ההיא ותבטל מעליו לרע או לטוב כפי ההכנה שנתחדשה באיש ההוא. ולזה היה ההשתדלות בעשית הטוב וכשרון המעשה טוב והכרחי בכל דבר, שהוא הכנה לקבול השפע האלהי או לבטל מעליו הגזרה...ועל זה הדרך הוא מבואר שתועיל התפלה או כשרון המעשה אל שיוכן המתפלל לקבל שפע הטוב או לבטל ממנו הרע הנגזר עליו,להיותו משתנה ממדרגת הרוע שיהיה בה. "
[31] אגרות הרמב"ם - אגרת תימן.
[32] הרב אברהם יצחק הכהן קוק , אורות הקודש ח"ג , עמוד שנה . עיין ג"כ עמוד שנט , ובקול הנבואה לרב דוד הכהן בסופה.
[33] ספר דרך ה' - חלק ד פרק ז אות ו - " ואולם מלבד הקידוש הזה הנשער במדריגותיו כפי מדריגת קדושת הימים, יש עוד ענינים פרטיים מיוחדים לכל זמן מזמנים אלה כפי ענינו. ושרש כלם הוא סדר שסדרה החכמה העליונה, שכל תיקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן מהזמנים, בשוב תקופת הזמן ההוא, יאיר אור מעין האור הראשון, ותחודש תולדת התיקון ההוא במי שקבלו. והנה על פי זה נצטוינו בחג בכל הענינים שנצטוינו לזכר יציאת מצרים, כי בהיות התיקון ההוא תיקון גדול מאד שנתקנו בו וכמש"ל, הוקבע שבשוב תקופת הזמן ההוא יאיר עלינו אור מעין האור שהאיר אז, ותחודש בנו תולדת אותו התיקון, ועל כן נתחייב באותם הענינים כלם. ועל דרך זה חג השבועות למתן התורה. וחג הסוכות לענין ענני הכבוד, אע"פ שאינו אותו הזמן בפרט, אלא שקבעה התורה חג זה לזכרון ענין זה..."