פרשת וישלח - מעשה אבות סימן לבנים

mirrorידוע הדבר ומפורסם הענין שספר התורה אינו רק ספר חוקים, שאם אכן כך היה, ספר בראשית ברובו די מיותר ! מאידך יש לשאול בצדק מה, אם כן, התועלת מאותם סיפורים הממלאים את ספר בראשית ? שכן "נבואה שהוצרכה לדורות - נכתבה, ושלא הוצרכה - לא נכתבה" (מגילה י"ד.).

 
על שאלה זו עונה מדרש רבה "ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי נטל הקב"ה שיחתן של אבות ועשאן מפתח לגאולתן של בנים" (בראשית רבה ע', ו') או בלשון דומה במדרש תנחומא "א"ר יהושע דסכנין סימן נתן לו הקב"ה לאברהם שכל מה שאירע לו אירע לבניו" (פרשת לך לך סימן ט'). הרמב"ן מבאר את משמעות המדרש כך: "אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (תנחומא ט) כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו" (בראשית י"ב, ו').
בעצם, טוען הרמב"ן, שעלינו ללמוד את מעשי האבות ולהפיק מהם לקח מוסרי. ואכן מקרא מלא הוא בספר ישעיהו "שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי ה' הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם: הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ" (נ"א, א'-ב').

נעיין עתה בפסוקים המתארים את אשר ארע ליעקב וגרמו לו להיותר בלילה לבדו: "וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק: וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ: וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (בראשית ל"ב, כ"ג-כ"ה). מאליה עולה השאלה: מה חיפש יעקב לבדו באמצע הלילה בעבר הנהר, כאשר כל משפחתו בניו ורכושו מן העבר השני ?

על שאלה זו משיב רש"י על אתר "ויותר יעקב - שכח פכים קטנים וחזר עליהם" ומקור דבריו כידוע מחז"ל: "ויותר יעקב לבדו - אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם וכל כך למה - לפי שאין פושטין ידיהן בגזל." (חולין צ"א.). רש"י על הגמ' הנ"ל מבאר: "דכל כלים החשובים ומקנה כבר העבירן את נחל יבק כדכתיב לעיל מיניה ויעבר את כל אשר לו והוא נשאר על פכין קטנים שלא הספיק להעביר וחשכה לו." (דעת זקנים מבעלי התוספות מצאו סמך לדבר "מדכתיב לבדו, אל תיקרי לבדו אלא לכדו. ד"א לשון בית הבד שמושכין ממנו שמן זית ודרך הוא להצניע שמן בפכים קטנים").

עתה, לאור היסוד שהינחנו לעיל יש לבדוק מהו הלקח המוסרי הנלמד מהמעשה הנ"ל. אמנם הגמ' שציינו לעיל עמדה על הענין וציינה "מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם וכל כך למה - לפי שאין פושטין ידיהן בגזל.", מ"מ ננסה להראות פן נוסף בדמותם של האבות שיש ללמוד ממנו מוסר.

לענ"ד המעשה הנ"ל בא ללמד יותר מאשר שצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם, המעשה מראה כיצד עקרון מוסרי מיושם הלכה למעשה, וזהו הלקח הגדול ! נבאר דברנו, אילו היה יעקב חוזר עבור חפץ בעל ערך רב או היה חוזר למחרת ביום הדבר היה מובן. אך ההדגשה של חז"ל שיעקב אבינו חוזר לבדו באמצע הלילה בשביל חפץ פעוט, באה ללמד שערכיותו של אדם נבחנת בעיקר במעשים הקטנים ובעיקר בשעות לא נוחות.

ראיה לגישה זו של חז"ל במעשי האבות ניתן לראות במעשה הצלת לוט מתוך סדום. לו נשאלנו במה זכה לוט להינצל מהפיכת סדום, מן הסתם, היינו משיבים בזכות מצוות "הכנסת אורחים" שקיים. שהרי הכתוב מתאר בפרק י"ט בצורה מעוררת השתאות את המאמץ וההשקעה של לוט באירוח המלאכים (שלא במקרה התאור דומה לתאור הכנסת האורחים באוהל אברהם), כאשר יש לזכור שבנוסף לכך היתה שם מסירות נפש כפשוטו, שכן ידועים הם חוקי "הכנסת האורחים" בעיר סדום (גם ללא דברי חז"ל על רשעות אנשי סדום, סופו של הסיפור מעיד שכמעט שילם בחייו על האירוח הנ"ל).

אך מה מפתיעים הם דברי חז"ל על הפסוק: "וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט" (בראשית י"ט, כ"ט) "מה זכירה נזכר לו שתיקה ששתק לאברהם בשעה שאמר אברהם על שרה אשתו אחותי היא היה יודע ושותק" (בראשית רבה נ"א, ו'). ובלשון דומה הביא רש"י מדרש זה "מהו זכירתו של אברהם על לוט, נזכר שהיה לוט יודע ששרה אשתו של אברהם, ושמע שאמר אברהם במצרים על שרה אחותי היא, ולא גילה הדבר, שהיה חס עליו, לפיכך חס הקב"ה עליו". ממש מדהים הדבר, שמעשה של הכנסת אורחים בסכנת נפשות גמורה לא נחשב כמו אי הלשנתו של לוט לפרעה.

ביאור הענין הוא, שדוקא במעשה השולי לכאורה של שתיקתו של לוט, דוקא אז הוא נבחן. הרי לוט היה יכול די בקלות להעלות חיוך על שפתיו למשמע השקר "אֲחֹתִי הִוא", והיה די בזה כדי לסכן את כל הענין, אך לוט מבלי משים עמד במבחן ושמר על נאמנות לאברהם.

חז"ל בעצם מנסים ללמד אותנו מתוך התבוננות במעשי האבות, שדוקא המעשה הפעוט שנראה לכאורה חסר משמעות בכוחו לחרוץ גורלות. כך נבין את פשר המעשה של יעקב בחזרתו לבדוק אף חפצים שוליים ביותר, שכן בכך הוא חי ע"פ עקרונות חייו.

נסכם את הענין במעשהו של ר' חנינא בן תרדיון, אחד מעשרת הרוגי מלכות: "תנו רבנן: כשחלה רבי יוסי בן קיסמא, הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו. אמר לו: חנינא אחי, אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה? שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו, והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו, ועדיין היא קיימת, ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה [ומקהיל קהלות ברבים] וספר מונח לך בחיקך! אמר לו: מן השמים ירחמו. אמר לו: אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמו, תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש! אמר לו: רבי, מה אני לחיי העולם הבא? אמר לו: כלום מעשה בא לידך? אמר לו: מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים, אמר לו: אם כן, מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי. אמרו: לא היו ימים מועטים עד שנפטר רבי יוסי בן קיסמא, והלכו כל גדולי רומי לקברו והספידוהו הספד גדול, ובחזרתן מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וס"ת מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בס"ת, והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור, והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה." (עבודה זרה י"ח.)

המעשה מזעזע כשלעצמו אך המסר שלו מזעזע שבעתיים ! אם חשבתם שכדי לזכות במקום של כבוד בעולם הבא יש לעשות מעשה עצום של קידוש השם ואף לההרג על כך, לא ולא. הגמרא באה ללמדנו שהמעשה הלכאורה שולי של החלפת מעות של פורים במעות של צדקה וחלוקתם לעניים, דוקא הוא זה שמזכה בעולם הבא.
ללמדנו שיש לחיות יום יום, שעה שעה על קידוש השם, ובפרט כשהדברים בצנעה. זה המבחן האמיתי.