פרשת ויחי

מאת: אביחי רוזנבאום

קטגוריה: מ. פרשת ויחי

רש"י על הפסוק הראשון בפרשה מביא שני הסברים מדוע פרשה זו סתומה:
"למה פרשה זו סתומה, לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם. דבר אחר שבקש לגלות את הקץ לבניו ונסתם ממנו".
האדמו"ר מפיאסצ'נה מביא שני הסברים על פי דברי רש"י להסביר איך בכ"ז הקץ לפחות נרמז לנו, ושניהם בעצם אומרים את אותו עיקרון:
ידוע שמצבה של השכינה מושפע ממצב עם ישראל. כשישראל בגלות – גם השכינה כביכול אתנו בגלות – "וכן אתה מוצא כל זמן שישראל משועבדים כביכול שכינה משתעבדת עמהם שנאמר ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכה"א בכל צרתם לו צר" (ספרי במדבר פיסקא פד ד"ה וינוסו משנאיך). כך שעם ישראל בצרה כ"כ גדולה מחמת השעבוד גם התורה והשכינה במצב קשה, וזו בדיוק תקוותינו – שהמצב כ"כ קשה למעלה, עד כדי כך שבטוח הקב"ה יעשה משהו בענין.

 

ע"פ הפירוש השני הוא מסביר שעצם סתימת הקץ היא בעצם הרמז לגילוי הקץ. כשלא רואים את הסוף והמצב נראה כ"כ קשה עד כדי כך שא"א לצאת ממנו – כנראה שסופו קרוב. (הדבר מזכיר משהו שמסתכלים עליו מקרוב, אם מסתכלים ממש מקרוב בעצם לא רואים כלום, חבלי הלידה בסוף ההריון הארוך שהם הכאב האחרון והקשה ביותר לפני הלידה, החושך הגדול בסוף הלילה לפני הארת היום, השלהבת שעולה ומתחזקת דווקא בסוף דעיכת הנר רגע לפני שהוא נכבה).
העיקרון בשני התרוצים מובן – כשהמצב ממש קשה, במקום להתייאש יש מקום דווקא להתעודד.
חשוב לזכור את ההקשר בו נאמרים דברים. הדבר נכון לכל ספר או דבר שנאמר – שמושפע ממי שאומר אותו, אבל פה, לאור המציאות שהדברים נאמרו, השואה, הדבר בולט עוד יותר ומקבל משמעות הרבה יותר חזקה.
הדבר מזכיר שתי אמרות בגמרא:
הראשונה בגמרא סוטה (מ"ט ע"ב) - "בעקבות משיחא - חוצפא יסגא, ויוקר יאמיר, הגפן תתן פריה והיין ביוקר, ומלכות תהפך למינות, ואין תוכחת, בית וועד יהיה לזנות, והגליל יחרב, והגבלן ישום, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו, וחכמות סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת, נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו, ועל מה יש לנו להשען? על אבינו שבשמים".
והשניה בסנהדרין (צ"ח ע"א) – "ואמר רבי יוחנן: אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי, או כולו חייב".

איך דווקא הדברים הקשים שמתוארים שם מסמלים את התקרבות הגאולה?
1) הקב"ה רואה שהמצב מתחיל להיות כ"כ חמור ואז הוא יעצור אותו לפני שיהיה ממש גרוע ע"י שיביא את הגאולה.
2) אחת התופעות הבולטות בדור עקבתא דמשיחא הוא החשיבות העצמית – תרבות ה"אני", האדם מחשיב את עצמו ואת דעתו ולא מוכן לקבל דעות של אחרים ובוודאי לא את דעתו של הקב"ה (חוצפא יסגי, נערים פני זקנים ילבינו וכו').
ככל שהעצמיות תופסת באדם יותר מקום באדם, כך כשהיא מתרסקת נשאר יותר מקום פנוי שיכול להכיל משהו חדש. כך כשהתרבות המוגזמת הזו תיפול – הקרקע לקבלת רעיונות של משיח וגאולה תהיה ממילא מוכשרת הרבה יותר.
3) הגאולה תגיע מתוך הכרה של עמ"י בקב"ה. יש לכך שתי אפשרויות – דור שכולו זכאי, שאז ודאי כולם מצפים ורוצים את הקב"ה, או דור שכולו חייב, שמצד עצמו לא דורש את ה' והקב"ה מתערב ודואג לגלגל את המצב, ע"י יסורים, שיגיע לידי כך שמרב יסורים וקושי – "על מה יש לנו להשען? על אבינו שבשמים" – וממילא כולם יחזרו בתשובה והגאולה תגיע.

מה אנחנו יכולים לעשות בנידון?
מבין שתי האפשרויות, ודאי שעדיף לבחור באפשרות הראשונה – דור שכולו זכאי. מה משמעות הענין?
אין הכוונה שכולם יהיו צדיקים ויקיימו כל היום תורה ומצוות. טבע האנושות הוא שכשכם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות, כל אדם שונה באופיו, וממילא – בהתנהגותו, מהאחר, ואין מציאות שכולם חושבים ועושים בדיוק אותו הדבר. הכוונה היא שלכולם יש שאיפה ומטרה משותפת ולכן כולם יכולים להתקדם יחד ולהביא את הגאולה. לדוגמה, דורו של אחאב, עליו נאמר: "דא"ר שמואל בר נחמן דורו של אחאב עובדי ע"ז והיו יוצאים למלחמה ונוצחין...ולמה דורו של אחאב נוצחין, שלא היה ביניהם דילטורין, לפי' היו יוצאין למלחמה ונוצחין" (דברים רבה שופטים פ"ה, י).
בדור שלנו, כשהמצב מצד אחד אולי לא הכי גרוע אך גם לא הכי טוב - כנראה שהדבר מעיד גם על הדור עצמו מצד אחד לא חייב, אך גם לא כולו זכאי. כדי לשנות את המצב, אולי מה שצריך לעשות זה לנסות ולאחד את כולם תחת שאיפה ומטרה אחת. לאו דווקא להחזיר בתשובה טכנית – קיום מצוות ותלמוד תורה – ודאי שזה חשוב, אך זהו פועל יוצא. כשהמטרה תהיה ברורה, ממילא הדבר ישפיע על המעשים, ולא להיפך.