פרשת קרח - מחתות החטאים

machtaפרשתנו פותחת בסיפור מחלוקת קרח. במבט ראשון, נראית טענת קרח הגיונית וצודקת. הקב"ה מוציא את בנ"י ממצרים ומעם של עבדים נוצר עם חדש - התחלה חדשה, ופתאום קמים שני אנשים ומחליטים שהם יהיו מנהיגי העם. מדוע? באיזו זכות? "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'?". הרי טענה אמיתית!

 

וכדי לחזק זאת - מצטרפים אליו, מלבד דתן ואבירם בעלי העבר המפוקפק, עוד 250 "נשיאי עדה, קריאי מועד, אנשי שם". לא מדובר על 250 בטלנים, אנשים חסרי השכלה, מחפשי ריגושים ומרידות, אלא "ויקח קרח - משך ראשי סנהדראות שבהם בדברים" (רש"י טז, א). גדולי הדור מצטרפים לקרח. האם כולם היו עיורים ומסונוורים מאש הקנאה?

אכן ההסבר הנפוץ והמקובל הוא על פי דברי רש"י בתחילת הפרשה: "ומה ראה קרח לחלוק עם משה? נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדבור. אמר קרח, אחי אבא ארבעה היו, שנאמר ובני קהת וגו'. עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול, מי ראוי ליטול את השניה, לא אני שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם, והוא מנה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם, הריני חולק עליו ומבטל את דבריו". 
ומוסיף לבאר הרש"ר הירש את חלקם של כל משתתפי המרד: "המורדים מנויים כיתות כיתות - כנראה לפי דרגת השתתפותם במרד. קרח היה היוזם והמסית למרד ולפיכך 'ויקח קרח'. אליו נצטרפו דתן, אבירם ואון כעסקנים המלבים את ההתקוממות. ארבעת אלה קמו לפני משה, אלא שלפני כן עוד השיגו חמישים ומאתים איש מתוך העם, והללו תמכו בהם כהמון המתמרד". (טז,ב) כלומר היה פה מרד מאורגן שאמנם ראשיתו בשיגעון גדולת של אדם אחד אך אליו מצטרפים בהסכמה רבים וטובים.

לפי דברי רש"ר הירש מובנת גם החלוקה בעונש - קרח, דתן ואבירם, שעזותם כתובה במפורש בפסוקים (יג - יד) נענשים בצורה חמורה יותר מאשר 250 מקריבי הקטורת ש"רק" נשרפים ולא נבלעים.
אך לאחר תיאור העונש מופיע משהו מוזר. הקב"ה מצוה לקחת את המחתות ובמקום להשמיד אותם, כמו שהיינו מצפים, מצוה לעשותם - "ריקועי פחים ציפוי למזבח"!
אמנם כבר בפסוקים מופיע ההסבר (יז, ג) - "כי הקריבום לפני ה' ויקדשו, ויהיו לאות לבני ישראל", ומסביר רש"י: "ויהיו לאות - לזכרון, שיאמרו אלו היו מאותן שנחלקו על הכהונה ונשרפו". האם כל המטרה היא למען יראו וייראו? וגם אם כן - המחתות נעשו ציפוי למזבח הקטורת - המזבח הפנימי - כמה אנשים רואים אותו ביום יום? וגם כאן מוסיף רש"ר הירש ביאור והרחבה לענין (יז, א - ג): "כי הקריבום לפני ה', כדי שה' יכריע על ידיהן מה היא הכהונה שהוא חפץ בה". המחלוקת באה לערער על מנהיגותו של משה אך גם על בחירתו של הקב"ה, שהרי משה לא עשה שום דבר מעצמו, ולמרות שמתו - מטרת ההקרבה הושגה. ועובדה זו "חשובה למקדש ה' ולעתידו, והקדושה המוסרית היוצאת מן המקדש תלויה בזכירת העובדה הזאת". ציפוי המחתות נשאר להעיד על כהונת האמת והוא "רק חיזק את המזבח שנוסד בידי ה' ". כלומר דווקא מטרתם השלילית של מקריבי הקטורת היא זו ש"מזכה" את מחתותיהם בתפקיד נצחי במקדש ה'.

אך ניתן לדרוש את כל הפרשה בצורה אחרת, אולי פחות מפורסמת אך אמיתית ומבוססת לא פחות. רש"י עצמו מביא בהמשך דבריו (טז, ז) הסתכלות אחרת על שורש המחלוקת: "וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה? עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן. אמר בשבילו אני נמלט, וכ"ד משמרות עומדות לבני בניו כולם מתנבאים ברוח הקודש, שנאמר כל אלה בנים להימן, אמר אפשר כל הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני ואני אדום, לכך נשתתף לבוא לאותה חזקה, ששמע מפי משה שכולם אובדים ואחד נמלט. אשר יבחר ה' הוא הקדוש, טעה ותלה בעצמו, ולא ראה יפה, לפי שבניו עשו תשובה, ומשה היה רואה". אמנם היתה זאת שטות, אך יש מאחוריה איזשהו הגיון מעבר ל"סתם" קנאה עיוורת. ודאי שאין הצדקה למחלוקתו והוא נענש בחומרה על מעשהו - אולי בעיקר בגלל ההשלכות הכבדות שיש במעשה מרד כזה, יהיה שורשו אשר יהיה.

ההסבר הנ"ל מסביר את מניעו של קרח. את דתן ואבירם אנו מכירים כבר מפרשיות קודמות - את מעשיהם אין אנו צריכים להסביר (רש"י שמות ה, כ  - ורבותינו דרשו כל נצים ונצבים דתן ואבירם היו.  רש"י שמות טז, כ  - ויותרו אנשים - דתן ואבירם. רש"י שמות יח, ד - ויצלני מחרב פרעה - כשגילו דתן ואבירם על דבר המצרי). אך מה בדבר 250 האנשים? האם הצטרפו אל קרח רק בגלל השושלת העתידה לצאת ממנו? או אולי הם באמת רצו למרוד? בפסוקים עצמם אין רמז לדבר.
לעומת גישתו של רש"ר הירש, נוקט הנצ"יב בפירושו גישה אחרת לגמרי.

גם הנצי"ב מחלק בין קרח, דתן ואבירם ו - 250 האנשים, אלא שהוא מאיר את 250 האנשים באור אחר לגמרי: "יש להבין שמאתים וחמישים איש היו באמת גדולי ישראל בכל פרט גם ביראת ה'. והיה מניעת הכהונה - שהוא גורם דבקות ואהבת ה' כאש בוער בקרבם; לא לשם שררה וכבוד המדומה כי אם להתקדש ולהשיג מעלה זו ע"י עבודה. וגם המה ידעו אשר דבר ה' אמת בפי שמה. ואין להרהר אחריו ח"ו. רק הרהרו בלבם אחר רצון ה' ומסרו עצמם למסירת נפש ולמות על אהבת ה' כי עזה כמות אהבה... ולכאורה אינו מבואר מה זה ישוב על מאתים וחמישים איש במה שכתוב: "את מחתות החטאים האלה בנפשותם"? אלא משמעות זה הכתוב הוא כעין מה שנאמר בנזיר שנטמא: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" - וביארנו שמה שנצטער מיין והוא כדי להשיג מעלת רוח הקודש ולהיות קדוש לה' - וזה אינו לפי ערכו. והבחינה על זה שהיה נטמא, ואמר הכתוב, דמי שציער את נפשו להשיג מעלה שאינו בר יכולת להשיגה, ייקרא חוטא על נפשו. והכי נמי המה בקשו להשיג מעלת אהבת ה' על ידי עבודה, אף על גב שידעו שלא יינקו ובודאי יקויים דבר משה, וזה מיקרי "החטאים האלה בנפשותם". שביקשו לאבד את נפשותם רק להשיג מעלת אהבת וחסידות מה שאינו לפי הרצון ממנו יתברך שמו".

כוונתם היתה רצויה אך לא מעשיהם. חטאם  היה בקפיצת המדריגה במקום ובזמן הלא נכונים. והציפוי על המזבח בא להזכיר לנו נקודה זו.