פרשת ויחי - שמעון ולוי אחים

מאת: יונתן וורמסר

קטגוריה: מ. פרשת ויחי

בפרשתנו, מסופר על מעשיהם של שמעון ולוי בשכם. בפרשת ויחי יעקב מברך את בניו לפני מותו. את שמעון ולוי, לא רק שאינו מברך, אלא אף מקלל: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר: אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל:". ברור, שעיקר כוונתו של יעקב היא לבקר אותם על מעשה שכם. שניהם גילו במעשה זה מידה מרובה של קנאות, שלדעת יעקב לא היתה במקומה. לכן הענישם, ושלל מהם את נחלתם, וכמו שניסח זאת הרמב"ן : "נחלת שמעון בתוך בני יהודה, כדכתיב (יהושע יט א) ויהי נחלתם בתוך נחלת בני יהודה, והיו עריהם מחולקות זו מזו בכל שבט יהודה, ונחלת לוי, ערי מקלט, מנופצות בכל ישראל".

 

אך למרות ששניהם פעלו יחד בשכם, ישנו הבדל גדול בין האופן בו בא העונש לידי ביטוי אצל לוי, לעומת זה של שמעון. וכמו שמציין רש"י : "אין לך עניים וסופרים ומלמדי תינוקות אלא משמעון, כדי שיהיו נפוצים, ושבטו של לוי עשאו מחזר על הגרנות לתרומות ולמעשרות, נתן לו תפוצתו דרך כבוד." בברכותיו של משה רבינו, בסוף פרשת וזאת הברכה, שמקבילות במידה רבה לאלו של יעקב, לוי זוכה לברכה מאוד חיובית: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך. ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה, מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון". ואילו שמעון – השבט היחיד שלא מוזכר כלל בברכות, אלא רק ברמז דק! איך נוצר הבדל כל כך גדול בין שני השבטים?

ניתן להבין את העניין דרך אותה הברכה של משה: "הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ". הכוונה היא, כמובן, להתנהלותם לאחר חטא העגל. השבט היחיד שנענה לקריאתו של משה רבינו, והרג את החוטאים בעגל, בלי רחמים ובלי כל היסוס – היה לוי. ללא ספק, הפעם זו קנאות שהיא באופן מובהק לשם שמיים, והיא ראויה לכל שבח! אך שבט שמעון – חטא במעשה זה יחד עם שאר השבטים.

הבדל זה, שהתחיל להתברר כאן, הגיע לשיאו במקרה נוסף. רש"י כבר רומז אליו כאן: "בסודם אל תבא נפשי - זה מעשה זמרי, כשנתקבצו שבטו של שמעון להביא את המדינית לפני משה, ואמרו לו זו אסורה או מותרת, אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך, אל יזכר שמי בדבר, שנאמר (במדבר כה יד) זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני, ולא כתב בן יעקב".
וכך מובא בספרי (דברים פיסקא שמט): "וללוי אמר", למה נאמר? לפי ששמעון ולוי שניהם שתו בכוס אחד, שנאמר: "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". משל לשנים שלוו מן המלך. אחד פרע למלך, וחזר והלוה את המלך. ואחד, לא דיו שלא פרע - אלא חזר ולוה. כך שמעון ולוי. שניהם לוו בשכם, כענין שנאמר "ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ויבואו על העיר בטח ויהרגו כל זכר". לוי - פרע מה שלוה במדבר, שנאמר: "ויעמד משה בשער המחנה ויאמר כה אמר ה' שימו איש חרבו על יריכו ויעשו בני לוי כדבר ה' ". וחזר והלוה את המקום בשטים, שנאמר "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי". שמעון, לא דיו שלא פרע - אלא חזר ולוה, שנאמר: "ושם איש ישראל המוכה אשר הכה את המדינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני". לכך נאמר "וללוי אמר".

גם שמעון וגם לוי היו קנאים. לוי השכיל לתעל כוח זה לשם שמיים, מה שבא לידי ביטוי בחטא העגל ובמעשה פינחס. גם לאחר מכן, אנו מוצאים את שבט לוי מעורב במעשי קנאות, שכולם לשם שמיים, דרך אותו פינחס – כאשר נחשדו שניים וחצי השבטים בבניית מזבח לשם עבודה זרה (יהושע פרק כ"ב), ולאחר מכן בדמותו של אליהו הנביא – שכולה קינאה לשם ה'. שמעון, לעומתו, כשל פעם נוספת בקנאות שאיננה נכונה. לוי – זכה להיות השבט המקודש שבשבטים, ולהיות ממונה על עבודת המקדש ולימוד התורה בעם ישראל. אך שמעון, לא זכה לא לנחלה ולא לברכה משלו.