פרשת ויחי - ימות המשיח

shma_yisraelקצת לפני מותו, אוסף יעקב את בניו, ומלבד ברכות וקצת דברי מוסר הוא מחליט לשתף אותם ולגלות להם משהו נוסף: "...האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (בראשית מט, א). יעקב מבין את התפקיד שמוטל עליו בתור אבי השבטים – אבי עם ישראל, ומדריך את בניו לקראת הדרך הארוכה אותה הם עתידים לעבור. הוא מבליט אצל כל אחד את תכונתו המיוחדת כדי שיוכלו לצרף את כל הכוחות יחד ולבנות עם שלם ומושלם.

 
יעקב יודע שבניו עתידים לגלות וכבר אז מבקש לגלות את הקץ. אמנם הקץ עצמו נסתם ולא נתגלה (רש"י, בראשית מז, כח), אך הוא גילה חלק ממנו. שלב אחד מתהליך הגאולה התגלה בברכת יהודה – המשיח.
יהודה הוא השבט שנבחר למלכות ושלטון – "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו" (בראשית מט, י). המשך ברכתו היא – "עד כי יבוא שילה ולו יקהת עמים". במילים אלו מתאר לנו יעקב קצת מדמותו ומהותו של משיח בן דוד משבט יהודה, המשיח האחרון.

רש"י במקום מסביר בשם המדרש את המילה 'שילה' ואומר שזהו כינויו של המשיח שהמלוכה שלו, והמילה 'שילה' מתפרשת כנוטריקון: "שי לו שנאמר יביאו שי למורא", כלומר שכל האומות יביאו לו מתנות כשימלוך בעולם. (וכן בגמרא בסנהדרין צ"ח ע"ב, אחת מהדעות לגבי שמו של המשיח היא 'שילה' והראיה מהפסוק הזה).

רבינו בחיי מסביר שהשימוש דווקא בביטוי 'שילה' בא להוציא מדעות זרות האומרות שהמשיח אינו בשר ודם ולא נולד ככל האנשים, ומסביר שהמילה 'שילה' היא מלשון 'שִלְיָה' – "...הזכיר יעקב המשיח בשם שילה, כלומר בנו שיולד משליית אישה כדרך כל הנולדים...".

רש"ר הירש מציג הסבר אחר. הוא מפרש את המילה 'שילה' מלשון שולים, ביטוי המבטא חולשה: "...בשעה שיעקב קורא לדור האחרון 'שילה' הרי הוא אומר, הנה ימים באים ומלכות בית דוד תיראה בשפל המדרגה, בקצה התחתון. יהודה יהיה – לא גיבור כארי – אלא תשוש כח כנקבה. הכל ידמו כי יומו האחרון הגיע, עוצמתו בטלה וכוחו הגברי כמעט תם. והנה דוקא אז, כאשר קברני ההיסטוריה כבר יזמינו את הארון לגוויתו של יהודה, הרי לו יקהת עמים, יקום כאיש וירש את יקהת עמים...".

בהמשך הברכה רומז יעקב גם לחמורו של משיח – "ולשורקה בני אתונו". זכריה הנביא (ט', ט') אומר במפורש: "גילי מאוד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא, עני ורוכב על חמור ועל עַיִר בן אתונות".
על שלושה אנשים מסופר שרכבו על החמור: אברהם ("ויחבוש את חמורו", בראשית כב, ג), משה ("וירכיבם על החמור", שמות ד, כ) ומשיח. רש"י בפרשת שמות (ד, כ) אומר שזהו אותו חמור: "על החמור - חמור המיוחד, הוא החמור שחבש אברהם לעקדת יצחק והוא שעתיד מלך המשיח להיגלות עליו...".

מסביר המהר"ל שרכיבה מציינת שליטה מוחלטת (נצח ישראל עמ' פ"ג). שלושת האנשים הנ"ל מתוארים בתור כאלו השולטים בחמור – בחומריות, שליטה מוחלטת. כולם אנשים מהפכניים המשנים את פני ההסטוריה: אברהם מביא את מושג האמונה באלוקים לעולם שהיה אלילי כולו, משה מוריד תורה מהשמים, דבר אלוקים חיים, והמשיח שיגרום למהפכה רוחנית באנושות כולה.

הגר"א מדבר באריכות על שני המשיחים – בן יוסף ובן דוד, ומסביר ש"הם הכוחות הניסיים המחזיקים את קיום ישראל וחיזוקם כל ימי הגלות והמסייעים הניסיים בעקבתא דמשיחא. משיח בן יוסף הוא הכח הניסי לקיום וחיזוק הגשמי ומשיח בן דוד הוא כח הניסי לקיום הרוחני של ישראל בכלל ובפרט" (קול התור, עמוד 79).

כשתגיע האנושות למצב של חוסר אונים מרוב נסיונות וחיפושים למציאת רוחניות, יגיע המשיח ואליו היא תפנה בבקשת הדרכה. המשבר יגיע מתוך תרבות הנמשכת אחר תאוות הגוף – סיפוק יצרים והישגיות חומרית, והמשיח, השולט על החמור, יביא למהפך בתפיסה של האנושות כולה, ילמד את יכולת השליטה על הגוף וינחיל ערכים מוסריים ורוחניים שבראשם ההכרה בבורא עולם.
וכדברי הרמב"ם המפורסמים בסוף 'משנה תורה' (הלכות מלכים פי"ב ה"ד – ה"ה): "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שירדו בעכו"ם ולא כדי שינשאו אותם העמים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל כדי שיזכו לחיי העולם הבא כמו שביארנו בהלכות תשובה.
ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". בעז"ה במהרה בימינו.