פרשת בהעלותך - על דגלים וסמלים בצבאות ה'

masa_bamidbarבפרשתנו, פרשת בהעלותך, לאחר ההכנות של שתי הפרשות הקודמות יוצא, סוף סוף, יוצא מחנה ישראל לדרך. לדרך ממצרים אל ארץ ישראל! וכך מתאר הכתוב: "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת: וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן: וַיִּסְעוּ בָּרִאשֹׁנָה עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה" (במדבר י', י"א - י"ג).  

 

 
לכאורה מדובר בעם נודד, הנע ממקום למקום, ובתחילה לא נראה שיש ליחס חשיבות רבה לדרך והאופן בו הלכו, הרי בסופו של דבר מה שחשוב זה ההגעה למטרה - ארץ ישראל !

 

אך מעיון בפסוקי פרשתנו מסתבר שלא כך הדבר, להלן לקט ציטוטים הממחישים את הענין: "וַיִּסַּע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי יְהוּדָה בָּרִאשֹׁנָה לְצִבְאֹתָם וְעַל צְבָאוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב: וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי יִשָׂשכָר ... וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי זְבוּלֻן ... וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה רְאוּבֵן לְצִבְאֹתָם וְעַל צְבָאוֹ אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר: וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי שִׁמְעוֹן ... וְעַל צְבָא מַטֵּה בְנֵי גָד ... וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי אֶפְרַיִם לְצִבְאֹתָם וְעַל צְבָאוֹ אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד ... וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי מְנַשֶּׁה ... וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי בִנְיָמִן ... וְנָסַע דֶּגֶל מַחֲנֵה בְנֵי דָן מְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנֹת לְצִבְאֹתָם וְעַל צְבָאוֹ אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי: וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי אָשֵׁר ... וְעַל צְבָא מַטֵּה בְּנֵי נַפְתָּלִי ... אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְצִבְאֹתָם וַיִּסָּעוּ: (במדבר י', י"ד - כ"ח).  

אם ניזכר בפסוקים מתחילת ספר שמות, אף משם עולה מנגינה דומה, לא של טיול שבטים, אלא התארגנות צבאית של ממש. ונראים הדברים די בפשטות שההכנות שעם ישראל עורך לקראת המסע לארץ ישראל לא למסע הם נועדו, אלא לכניסה לארץ ששם הצפי הוא לחימה על הארץ!

בדרך זו מבאר הרשב"ם את ענין המפקדים בתחילת הספר: "לפי שמעתה צריכים ללכת לארץ ישראל ובני עשרים ראוים לצאת בצבא המלחמה שהרי בעשרים בחדש השני הזה נעלה הענן כדכת' בפרשת בהעלותך וכת' שם נוסעים אנחנו אל המקום וגו'. ולכך צוה ה' בתחילת חדש זה למנותן" (על במדבר א', ב'). וכן מצאנו ברמב"ן בפרושו השני לסיבת המפקד: "ויתכן שנאמר עוד, כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה. כי עתה היו מזומנים ליכנס לארץ ולבא במלחמה עם מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ועם השאר כולם, כמו שאמר נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה', והיו משה והנשיאים צריכין לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט" (על במדבר א', מ"ה). תוספת מענינת וחשובה מוסיף שם הרמב"ן: "ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה, כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף. וזה טעם "כל יוצא צבא בישראל", כי המנין מפני צבא המלחמה".

למדנו:
א. שכבר מתחילת ההליכה לארץ ישראל העם נערך כצבא במתכונת מלחמתית.
ב. שהקב"ה מנהיג ומחנך את עם ישראל לפעול בדרך הטבע שבה ארץ נכבשת במלחמה, ולמלחמה צריך צבא מסודר ומאורגן.
ג. שההכנות החלו כבר מתחילת מסעם ולא לפני כניסתם לארץ כפי שהיה אולי ראוי לצפות!

כאן המקום להעיר שעם ישראל הנערך עתה למלחמה צופה להכנס אל הארץ תוך חודשים ספורים! להזכירכם, חטא המרגלים שגרר אחריו הליכה בדרך ארוכה יותר בגלל העונש של ארבעים שנה במדבר, קרה אח"כ. אין להקשות "וכי הקב"ה לא ידע שעתידים הם לחטוא, מדוע ציוה עליהם להערך למלחמה?". משום שחטא המרגלים גופו הוא הביטוי לחוסר ההתאמה הרוחנית והנפשית של דור יוצאי מצרים למלחמת כיבוש הארץ. ואלמלא לא נצטוו להתכונן לקראת כיבוש זה עדיין היה פתח לטעון שדור יוצאי מצרים לא הוכנו כראוי, אך לאחר כל ההכנות יצא מן הכח אל הפועל נפשם השפלה שאינה מסוגלת להילחם בכנענים. וכך מפורש באבן עזרא: "והשם לבדו שהוא עושה גדולות ולו נתכנו עלילות סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים, כי אין בהם כח להלחם בכנענים, עד שקם דור אחר דור המדבר, שלא ראו גלות והיתה להם נפש גבוהה" (על שמות י"ד, י"ג).

נחזור עתה לדברי הרמב"ן שציינו לעיל בהם הוא מסביר את סיבת המפקד: "כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף, וזה טעם כל יוצא צבא בישראל, כי המנין מפני צבא המלחמה". - למדנו שהקב"ה בוחר להנהיג את עמו בדרך ליעודו לבנות "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ע"פ טבע העולם.

אך עדיין יש המתמיהים מה צורך לעם ה' שמבשר את אור התורה וכל עסקו רק בעניני הרוח, בצבא, דגלים, מחנה וסדר שלטוני. ואנו נשיב שמתוך פרשתנו עולה שמקומם של המחנה, הצבא והדגלים הוא בתוך הקודש ובצורה זו יש להתיחס אליהם.

כאן ישנם הטועים בדבר זה, לטענת הטועים אין שום קדושה בסמלים,  וגם על דגל אפשר לדרוך, הרי "זו סתם חתיכת בד"
אלא שטעות גדולה בידם, כי כשם שהיה בגאולה ראשונה כך יהיה בגאולה זו! ואם ביציאת מצרים הוצרך העם לצבא גשמי עם סמלי בד, אז על אחת כמה וכמה שגם עתה בגאולה אחרונה יש צורך בהם, ויש צורך בכל אותן מסגרות שלטוניות וצבאיות כדי להיות בסיס למלכות ה' בעולם.

ואף לאלו מבין קוראי שורות אלו שנראים הדברים קצת מוגזמים, נסו להיזכר בהיותכם צופים באחיכם או בניכם בטקס סיום הטירונות, האם לא חשנו מעט התרוממות רוח, בראותנו חיילים סדורים בצבא ישראלי שלאחר אלפיים שנות רדיפות וגלות. יש במחזה זה יותר מיופי אסטטי, יש בכך קדושה, קדושת הצבא הישראלי.

ואם בסמלי בד עסקינן, דברי הגרי"ד סולוביצ'יק על יחסו לדגל ישראל מאלפים הם: "אם תשאלני, איך אני כיהודי תלמודי, מביט על דגל מדינת ישראל ואם יש לו בכלל ערך הלכתי? אענה לכם פשוט: אינני גורס בכלל מקסם של דגל וסמלים טכסיים כמותו. היהדות שוללת פולחן עצמים גשמיים. ברם, אל נא נתעלם מדין בשולחן ערוך, כי "הרוג שנהרג בידי עכו"ם, קוברין אותו בבגדיו, כדי שיראה את דמו ויקום שנאמר: וניקיתי דמם לא ניקיתי". במילים אחרות, בגדי יהודי מקבלים קדושה מסוימת כשהם מוכתמים בדם קדוש. והדברים קל וחומר בן בנו של ק"ו לדגל הכחול לבן, שטבול בדמם של אלפי צעירים יהודים שנפלו במלחמת השחרור בהגנתם על הארץ והיישוב, יש בו ניצוץ של קדושה, הנובע ממסירות נפש והקרבה עצמית" (חמש דרשות עמ' 89).

למדנו מתוך הדברים שיש חשיבות רבה לצבא ישראלי חזק ומסודר ושצריך מסגרות שלטוניות לבצע את מדיניות ה' בדרך הטבע. אך באלו לא די! שכן לצבא זה צריך "נפש גבוהה"! כזו שהייתה חסרה לדור יוצאי מצרים, "נפש גבוהה" שמנהיגי הצבא ידעו את מטרתם ויעודם, וידעו עבור מה הם נלחמים ! שאם לא כן אולי אין אנו ראויים לארץ ישראל, כפי שדור יוצאי מצרים לא היו ראויים לה!

הבשורה של בית המדרש שלנו בישיבות ההסדר היא כפולה, ראשית כלפי עולם התורה - שהגאולה ובנין מלכות ה' יעשו מתוך כלים ארציים: צבא, מדינה ושאר סמליה. שנית כלפי הצבא ומפקדיוהמדינה וקברניטיה - שללא רוח ה' אמונה בצדקת הדרך כל הסמלים, הדגלים, הצבא והמדינה הנם חסרי כל ערך.