פרשת חוקת - מטה, במבחן המציאות

rock_waterבמסגרת מלחמת ההתשה המתנהלת לאחרונה בעוצמה רבה בין בני ישראל למשה רבנו, אנו נתקלים השבת בפרשת "מי- מריבה". אני לא מתכוון לגעת בתוצאות הקשות של הפרשה, על כך דנו  בהרחבה ובעומק מפרשי המקרא (מומלץ לעיין בעיון רב במסקנות). בפרשה המתוארת בפנינו,ביחד עם הקב"ה, משה, אהרון והסלע ישנו שחקן משנה נוסף והוא המטה.

 

הקב"ה מצווה את משה לקחת את המטה, להקהיל את כל עדת בני ישראל ולעיניהם לדבר אל הסלע, שיוציא מים רבים להשקות את העדה. העניינים בסופו של דבר לא מתרחשים ע"פ התכנון ומשה מכה בסלע ע"י המטה במקום לדבר אליו, הסלע מוציא מים ומשקה את העדה, אך הקב"ה כועס. (הטעם מבואר בהרחבה במפרשים).

הקב"ה ציווה על משה לדבר אל הסלע שיוציא מים, אז למה היה צריך לצוותו גם לקחת את המטה? בסופו של דבר משה היכה את הסלע במטה שהקב"ה ציווה לקחת, אז מדוע כעס הקב"ה כל כך? אם נשים לב ישנו שינוי בלשון הפוסקים ביחס למטה, בתחילה הוא מתואר ב"המטה"- ביטוי שמעניק ייחודיות ויחוס למטה, ואילו לבסוף הוא נקרא "מטהו"- ביטוי שנראה כסתם מטה (היה ניתן לכתוב "ויך את הסלע במטה" או "קח את מטך"). אם כן, מהו תפקידו של המטה בפרשה זו?

את המטה עצמו, אנו פוגשים לראשונה במראה הסנה. משם ועד היום יצא לנו לפגוש את המטה לא מעט. במצרים, בים סוף ועוד...
"מה זה בידך", שואל הקב"ה את משה. ומשה עונה בבירור בלי להתבלבל- "מטה"- מטה ככל המטות. מאותו רגע, מוגדר תפקידו של המטה ע"י הקב"ה – "ואת המטה הזה תיקח בידך אשר תעשה בו האותות"- המטה הזה כבר לא סתם "מטה", אלא מעכשיו הוא מיוחד במינו, מעכשיו הוא "המטה". ואכן, המטה הזה הוכיח את עצמו מעל ומעבר, הוא נהפך לנחש, הוא הפך את היאור לדם ואת העפר לכינים, הוא קרע את ים סוף בפני בני ישראל וסגר אותו על המצרים. כך הוא היה אותו מטה- מטה לאות ולמופת.

הקב"ה ציווה את משה לקחת את המטה איתו, אבל לא להשתמש בו אל מול הסלע, אלא לדבר אל הסלע. המטה הזה מיוחד ככל שיהיה, ברגע שהוא מכה סלע ומהסלע יוצאים מים, עם כל הקושי שבדבר , זו דווקא תמונת מצב שנראית די הגיונית. זה לא נראה אות ומופת שיותיר את בני ישראל עם פה פעור ויעצור את התלונות לפחות עד הפעם הבאה.
אומר הקב"ה למשה, קח את המטה- המיוחד לאותות ומופתים, אבל הפעם אתה לא תוכל להשתמש בו אל מול הסלע. למרות כל הרקורד העשיר של המטה הזה כעושה אותות ומופתים אל מול הסלע הוא ייראה כסתם מטה, כמו שנאמר: "ויך את הסלע במטהו"- בלשון סתם ולא בלשון היחוד "המטה". כי הכל בסופו של דבר נמדד לפי המציאות- הזמן והמקום. כשהמטה הופך לנחש, כשמטה קורע את הים- זה אות ומופת, אבל כשהמטה מכה סלע ויוצאים ממנו מים, זה נראה סתם, זה כבר נראה הרבה יותר הגיוני. קידוש ה' גדול כבר לא יצא מזה.

לכל אדם, לכל חפץ, לכל דעה ולכל דבר יש את הזמן ואת המקום שבו הוא נמדד בייחודיות שבו, אך יהיה גם את הזמן ואת המקום בו הוא יהיה סתם אדם, סתם חפץ וסתם דבר. כי הכל נמדד ומוערך על פי המציאות שבה הוא נמצא.
ייתכן מאוד שדבר יהיה מיוחד ומוערך במציאות מסוימת אך במציאות אחרת הוא יהיה חסר ערך וללא משמעות. אנו צריכים תמיד לברור היטב את הכלים בהם אנו משתמשים ולבדוק האם הם מתאימים להתמודדות או להתקדמות בזמן ובמקום בו אנו נמצאים. כך בעז"ה נצליח בכל מעשה ידינו.  

עוד מספר מילים: ייתכן ובעיון מעמיק יותר בדברים נוכל להתחבר אל מהלך הפרשות האחרונות כולן. בכל הפרשות האחרונות נוגעות תלונות בני ישראל בכמיהה אל ארץ ישראל. גם כאן, מלינים בני ישראל על המסע במדבר השומם ובהליכה אל הלא נודע.
אומר הקב"ה למשה, למרות כל האיחור והערך הגדול של ארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש- ה-"מטה:, בני ישראל במצבם אינם מסוגלים להבין זאת. ומבחינתם ארץ ישראל הינה סתם ארץ ככל הארצות, ללא כל ייחוד וערך- "מטה".

על כן במציאות בה הם כסלע ביחס לארץ ישראל וחשיבותה אין לדבר איתם עליה אלא על הקב"ה. לדבר איתם לעיניהם בגובה העיניים ובצורה שיבינו. על האמונה בה' שהוציא אותם ממצרים ובחר בהם מכל העמים, להאמין בקב"ה כבאהבה עיוורת וללכת אחריו במדבר אל ארץ לא ידועה.
משה בכל זאת ניסה להכות בהם ע"י הארץ המובטחת אשר מבחינתם הייתה סתם ארץ, לכן לא יכל משה להוביל אותם ולהביא אותם אל הארץ, כי במצבם הנוכחי, מה שיוביל אותם ויביא אותם אל הארץ הוא לא הכמיהה אל ארץ ישראל אלא האמונה והביטחון בה'.