יום כיפור - השיבה לחיים

מאת: עידן בוסקילה

קטגוריה: מ. ימים נוראים, ראש השנה ויום כיפור

תגיות: לחולל בכרמים, ימים טובים לישראל, טו באב, יוהכפ, שידוכין

white"לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב ויוה"כ שבהן בנות ישראל היו יוצאות בכלי לבן..."
מסכת תענית מסתיימת במשנה הזו שתוכנה קצת תמוה. ממתי הפך יום הכיפורים ליום שידוכין וליום של מחולות בכרמים? אין להם איזה צום שחל באותו תאריך? ומה הקשר בין ט"ו באב ליוה"כ? למה דווקא בתאריכים הללו מתקיים המנהג המוזר/מיוחד (מחק את המיותר) הזה?

 

 ננסה לענות על השאלות ולברר מהסוף להתחלה. ט"ו באב הוא יום הנחמה על כל מה שאירע בתשעה באב.
ישנה הקבלה בין חמשת הדברים שאירעו לאבותינו בתשעה באב לבין חמשת הדברים שאירעו לאבותינו בט"ו באב. אם לדוגמא בתשעה באב נחרש הבית השני בעוון שנאת חינם בט"ו באב הותר שבט בנימין לבוא בקהל. בתשעה באב נחרבה ביתר – בט"ו באב הובאו לקבורה מתי ביתר. ט"ו באב מחובר ישירות לט' באב, הוא יום הנחמה שלו. (ולא בכדי הוא מגיע 7 ימים אחרי - אם ט' באב הוא כביכול יום הקבורה, ט"ו באב הוא יום הקימה מ"השבעה").
יום הכיפורים הוא בעצם יום הנחמה של י"ז בתמוז. בי"ז בתמוז אירע חטא העגל, חטא החיבור השגוי לרבש"ע וכתוצאה מכך נשתברו הלוחות. יום הכיפורים הוא כל כולו חיבור נכון ומקודש לרבש"ע ולכן הוא יום שניתנו בו הלוחות השניים.

בטח תגידו "בסדר", שניהם ימי נחמה על צרות קשות שאירעו לאבותינו בעקבות חטאינו (מגלגלים צרה ליום חובה...), אלו הימים שבהם יוצאת בת קול "סלחתי כדבריך", בהם אנו שבים לחייך, מה הקשר?
לשידוכין? ביום כיפור אנחנו בוכים ומתפללים לסליחה ומחילה, והן הולכות "לדוג"?! 
בניית בית בישראל היא מעין מד מצב רוח של העם. (אפשר לבדוק בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שבזמני שפל יש פחות נישואין...). בניית בית בישראל באה תמיד בהקשרים של שמחה וגאולה.

אולי כי אנו יודעים ומרגישים שאנו עם אחד וכשהעם בצרה, כשאומה מושפלת, זה משפיע על כל רבדי החיים. "עוד ישמע במקום הזה אשר אותם אומרים חרב הוא מאין אדם ומאין בהמה, בערי יהודה ובחוצות ירושלים, הנשמות מאין אדם ומאין יושב ומאין בהמה; קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבא-ות..." (ירמיהו ל"ג, י'). כשיש בשורה של גאולה – יש גם בניית בית. בניית בית היא תגובה ספונטאנית לבשורה של תקווה ותחיה בעם. כאשר הכל חרב ושומם, העם בגלות והצרות רודפות אותנו – אין רצון ומוטיבציה להרחיב את מעגל העם היהודי. הלך המחשבה הוא "יבשו עצמותנו, אבדה תקוותנו, נגזר עלינו". אם כך הם פני הדברים למה להביא עוד דור?! למה לבנות עוד בית?! וכשיש בשורת גאולה – בדיוק ההפך.

לכן ביוה"כ, יום שנמחלים עוונותיהם של ישראל הוא, יום של בשורות טובות, יום של שמחה. ולכן אנו מסיימים את היום ב"לך אכול בשמחה לחמך..." ומיד הולכים מחיל אל חיל ומתחילים בבניית סוכה שהיא בית האמונה של היהודי. בשורת הגאולה והסליחה מהדהדת באוזננו ואנו נגשים לאכול לחמנו בשמחה ולבנות בית.