פרשת עקב - יעד המדבר

מאת: אליהו בלום

קטגוריה: מ. פרשת עקב

 

ספר דברים, הנקרא גם משנה תורה הינו כידוע ,נאומו המסכם של משה רבינו לפני הפרדו מעם ישראל, קודם הכניסה לארץ.

ספר זה עוסק בעיקר בשני עניינים המתפתלים ונשזרים זה עם זה.

 

 

אחד הוא חשיבות קיום המצוות ועשיית רצון ה' . השני הוא ההכנה המנטלית של העם לפני כניסתו לארץ. בולטת העובדה שבנאום הפתיחה של הספר, מוזכר מיד חטא המרגלים ועונשו, ולאחר מכן המלחמות לקראת הכניסה לארץ. ולאחר מכן בכל נאומי המצוות וחשיבותם המודגשות בפי משה, תמיד מופיעה ארץ ישראל או כשכר על קיום המצוות או כמקום הטבעי ששם ניתן יהיה לקיים את מצוות ה'. למשל: "וְזֹאת הַמִּצְוָה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם לְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" [דברים ו,א]

החיבור האמיץ הזה שבין שני היסודות –קיום המצוות וירושת הארץ מהוה את השלד הפנימי של ספר דברים. והוא בא לידי ביטוי באופן הבולט ביותר בפרשתנו,פרשת עקב.

בתחילת פרק ח בפרשה אומר משה רבינו:

"כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֵיכֶם"

אך מיד אחר כך ממשיך משה ואומר:

" וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא:

וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְקֹוָק יִחְיֶה הָאָדָם:

שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה:

וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ"

ויש להבין מתוך הדברים שהקושי במדבר היה מעין "סדרת חינוך"  -"למען ענותך לנסותך", לקראת הכניסה לארץ ישראל שהיתה אמורה להיות קצרה אולם התארכה בעקבות חטא המרגלים.  כך ניכר מתוך הפסוקים הבאים:

"כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר:

אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ:

אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת:

וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ"

ואכן הרמב"ן במקום מעיר:

ה' אלהיך מיסרך - מתחלה בענוי המדבר ונסיון המן, שתערב לנפשך טובת הארץ ופירותיה, על כן אמר אחריו (פסוק ז) כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה:

מה מהותה של תקופת המדבר בהיבט החינוכי? מה תפקידה?

תשובה לכך כתובה במפורש בפסוקים דלעיל: "לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם"

בפשטות נראה המסר שלא העיקר הוא הלחם אלא יש ענינים מרכזיים יותר בחייו של האדם ובכללם האמונה.

אולם במבט עמוק יותר נראה שיש להבין שאף אכילתו של האדם נראית אחרת כשהוא מבין שעל כל מוצא פי ה' יחיה האדם. לא בכדי הברכה היחידה הכתובה במפורש בתורה היא ברכת המזון שמקורה בפסוקים הנ"ל "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ".   אבן הבוחן העצומה ביותר בחייו של האדם היא התפיסה שהברכה היא מאת ה' הוא "משפיל ומרומם מוריד שאול ויעל". ובמדבר, ההנהגה האלוקית היתה בחינת "על ניסך שבכל יום עמנו" –פשוטו כמשמעו.

כשעם ישראל נכנס לארץ יש חשש עצום מהתפיסה של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". חשש זה נכתב במפורש בפסוקים הבאים בפרשתינו.

ויש להבין את מורכבותו של החשש הזה. אין זה רק חשש מכך שהעושר משחית. יש כאן בעיה עמוקה יותר שחלף ההבנה ש"ברכת ה' היא תעשיר", תפיסה  שמרבה יראת שמים ואהבת ה'. עלולה להיוצר סתירה בין רצון ה' להיטיב עם עמו, באמצעות הארץ הנבחרת, לפרשנות שעם ישראל יפרש את השפע והטוב האלוקי.

כהתמודדות עם מילכוד זה נואם משה רבינו את נאומו הגדול, נאום מלא תוכחה שהוא המרשם היחיד לברכת שמים מעל.

-         למילכוד דלעיל יש השלכה נוספת,מיידית ובעייתית לא פחות.

השפע האלוקי משמים מותנה בתפילת האדם ובמיוחד בתפילת עם ישראל.

אחד היסודות לתפילת אמת הפורצת ממעמקי הלב היא התחושה של  "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ". ברגע שחסירה ההבנה שהכל מאת ה', הדבר משפיע על תפילתנו וממילא יש עצירה של השפע האלוקי ג"כ. גם נקודה זו היא אחת מיסודות האמונה, וההבנה של מעלתה של ארץ ישראל.

ענין זה מצאנו במפורש בהמשך הפרשה:

"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ:

וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקֹוָק לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק:

וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם:

אֶרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" [דברים פרק יא,ח-יב]

משה רבינו מזכיר לנו שהתנאי האלוקי להשארות ארוכת טווח בארץ היא שמירת המצוות. ומיד מגיע נימוק מיוחד:

"כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק..."

מה משמעותו של נימוק זה בהקשר לאריכות ימים על הארץ על פי ההבטחה האלוקית.

מפרש הרמב"ן  במקום פירוש פשוט ואמיתי.

...אבל דעו לכם שאינה כארץ מצרים להשקות אותה ברגל מן היאורים ומן האגמים כגן הירק רק היא ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים לא בענין אחר, וצריכה שידרוש ה' אותה תמיד במטר, כי היא ארץ צמאה מאד וצריכה מטר כל השנה, ואם תעברו על רצון ה' ולא ידרוש אותה בגשמי רצון הנה היא רעה מאד לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב בהריה. ויחזור ויפרש כל זה בפרשה השניה (להלן פסוקים יג - יז), כי אם שמוע תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש תמיד, ואם לא תשמעו ועצר את השמים וגו' ואבדתם מהרה ברעב מעל הארץ הטובה, שלא תוכלו לחיות בה בלא מטר:

כלומר מטר הארץ הזו טובתה ורעתה תלויים במעשינו ובתפילותינו .זה כוחה של הארץ, אך לצערינו, זה גם הפחד שקינן בקרב חלק מעם ישראל שלא שב אליה, אלא נשאר בגלות. הבטוי הישיר בברכה האלוקית לדרים בארץ הזאת,הוא לעיתים גורם מרתיע,וחבל שכך.

חובה עלינו לעמול בכל דרך אפשרית,להפנים את סודה של הארץ הזאת, כתנאי הכרחי לגאולה.