שמחת תורה - שמחת התורה

simchat_torah"והיית אך שמח", "שישו ושמחו בשמחת תורה" , "עליונים ששו ותחתונים עלזו".

 באמת, שמחה גדולה שורה בבית הכנסת, הקפות, שירים, ריקודים, מחיאות כף ורקיעות רגליים, אולם בהתבוננות מעמיקה נגלה, ששמחה זו מזקיקה פשר: התורה היא חכמה אלקית, שכל אינסופי, התורה היא התכנית שעל פיה נברא העולם, וממנה יונקות כל החכמות וכו'.
לאור כל זאת היינו מצפים שבשמחת תורה יאורגנו שיעורים לקהל הרחב, כדי שכל יהודי יטעם מן החכמה האלקית הזו.

 

בתשעה באב לא לומדים תורה משום ש"פקודי ד' ישרים משמחי לב", ובהתאם לכך, ביום של שמחת תורה היינו צריכים להרבות בלימוד, ברוחב בעומק ובהיקף. הלא כך עושים אנו בליל שבועות, עת יושבים רבבות אלפי ישראל והוגים בתורה, ואילו בשמחת-תורה אנו רוקדים עם ספר סגור, כמעט ולא לומדים וודאי שלא מעמיקים, אכן מהותה של שמחת תורה מצריכה פשר!

הענין יובן על פי חזיון נפרץ, בו רואים אם המשחקת עם תינוק רך, היא מניפה אותו, מצחקקת עמו, מליאת סיפוק ומדושנת עונג ממנו. מהי סיבת ההנאה של אם זו? התינוק לא אמר דבר חכמה, לא הביא תעודת הצטיינות, לא קיבל תפקיד חדש ואם כן-לשמחה מה זו עושה?

התשובה היא: אם זו נהנית מעצם ההויה של התינוק-שמחה לשם שמחה, משום שלה יש תינוק, ולתינוק יש את אמו. זוהי השמחה של שמחת תורה, שמחה בעצם. אין כאן שמחה מדברי חכמה ששמענו, אלא יש כאן שמחה מעצם ההויה שלנו כיהודים שהקב"ה בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את התורה, ולתורה יש יהודים שרוצים לקיים אותה. ולכן השמחה היא דווקא עם ספר גלול, כי אין זו שמחה לבחורי ישיבה ולתלמידי חכמים בלבד, אלא כל יהודי שמרגיש שייכות בה, נוטל ספר ורוקד. כל חייל שמוכן להשתתף, מצווה לקרבו, לאחוז בידו ולהכניסו למעגל שבמרכזו ספר התורה. כדאי לשים לב שאנו במעגל, המרחק של כל אחד שווה מספר תורה שבמרכז, כי אין כאן שורות של תלמידי חכמים, אלא יש כאן מעגל של יהודים ששמחים בטהרת נשמתם על כך שהם יהודים.

יתכן שתוך כדי ריקוד ברחובה של עיר, או בזוויתו של אוהל בית-הכנסת, תתקע לידך יד של "עץ יבש", אין בו טעם ואין בו ריח, ערבה חבוטה שאפילו סבא שלו לא היה גבאי בבית הכנסת, אל תשמוט את ידו, זכור שבידך השניה אתה מחזיק את ספר התורה. גם הוא עץ יבש, אבל מכיוון שהוא משמש לתורה, הוא נהפך להיות "עץ חיים".

גם היהודי הרחוק, הוא עץ שבא לרקוד עם ספר התורה ולכן גם הוא "עץ חיים". "ועמך כולם צדיקים", "שלום שלום לרחוק ולקרוב", קודם לרחוק ואחר כך לקרוב, זו שמחת תורה, שמחה בעצם, "וערבה ל-ד'" הערבה, "והיית אך שמח".