פרשת דברים - שליחות

relay_raceבפרשתנו, במהלך תיאור מסעם של בני ישראל, משה מספר על הציוויים שה' צוה אותו ביחס למואב ועמון:
"וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ... וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה... "

 

בהקשר הזה מסופר בגמרא (ב"ק לח.): "רב שמואל בר יהודה שכיבא ליה ברתא, אמרו ליה רבנן לעולא: 'קום ניזל נינחמיה!' אמר להו: 'מאי אית לי גבי נחמתא דבבלאי - דגידופא הוא? דאמרי: 'מאי אפשר למיעבד?' הא אפשר למיעבד עבדי?!' (עולא לא רצה להשתתף עמם בנחמה, משום שאמירתם היתה שאין מה לעשות כנגד הגזרה משמיים, ומשמע שאם היו יכולים להתנגד לה – היו מתנגדים. וזהו גידוף כלפי שמייא, משום שאין לערער על מעשי ה'!) אזל הוא לחודאי גביה. א"ל: 'ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה' - וכי מה עלה על דעתו של משה, לעשות מלחמה שלא ברשות?! אלא נשא משה ק"ו בעצמו, אמר: 'ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב, אמרה תורה: 'צרור את המדינים והכיתם אותם', מואבים עצמן - לא כל שכן?!' אמר לו הקב"ה: 'לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי. שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן: רות המואביה ונעמה העמונית.' והלא דברים ק"ו: ומה בשביל שתי פרידות טובות חס הקב"ה על ב' אומות גדולות ולא החריבן, בתו של רבי אם כשרה היא וראויה היא לצאת ממנה דבר טוב - על אחת כמה וכמה דהוה חיה!' ".

ה"נחמה" של עולא היא לכאורה תמוהה מאוד. לכאורה הוא אומר לו "הבת שלך היתה חסרת ערך, לא היתה תועלת להשאיר אותה בעולם" – האם יש דבר יותר מצער מזה, שאב יכול לשמוע על ילדיו?

ננסה לענות דרך סיפור אחר, מפורסם, שמופיע בירושלמי בקידושין: "אמו של ר' טרפון ירדה לטייל לתוך חצירה בשבת ונפסק קורדייקין שלה (נקרע לה הסנדל). והלך רבי טרפון והניח שתי ידיו תחת פרסותיה והיתה מהלכת עליהן, עד שהגיעה למיטתה. פעם אחת נכנסו חכמים לבקרו, אמרה להן: 'התפללו על טרפון בני, שהוא נוהג בי בכיבוד יותר מדאי!' אמרין לה: 'מה הוא עביד ליך?' ותניית להון עובדא. אמרין לה: 'אפילו הוא עושה כן אלף אלפים, עדיין לחצי הכיבוד שאמרה התורה לא הגיע!"
לכאורה החכמים רק מלמדים קטגוריה על ר' טרפון, מדוע הם עושים זאת? למה היו צריכים לסתור את דברי אמו?

מסביר הרב סולובייצ'יק ב"ימי זכרון" שהחכמים חששו שמא שליחותו של ר' טרפון בעולם, על אף היותו מרביץ תורה גדול ואחד מזקני הדור – היא דווקא לשמש את אמו. ולכן כשאמרה שהוא נוהג בה כבוד יותר מדי – היתה זו אמירה מבהילה – אם כך ייתכן שסיים את שליחותו והגיע זמנו להפטר מן העולם! לכן מיד תיקנו אותה – יש לו עוד הרבה מה לעשות עד שיגיע לשלמות במצווה הזו...

העובדה שלאדם יש שליחות, שלשמה הוא נמצא בעולם, וכאשר הוא מסיים את שליחותו הוא נפטר מן העולם, מצויה במפורש בחז"ל בכמה מקומות. אחד מן המקורות הוא במדרש רבה על פרשת השבוע שעבר, פרשת מטות:

"אמרו רבותינו: כתיב ביהושע 'כאשר הייתי עם משה אהיה עמך', והיה צריך יהושע לחיות ק"ך שנה כמשה רבינו. ולמה נתקצרו שנותיו י' שנים? בשעה שאמר הקב"ה למשה: 'נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך', ואע"פ שנתבשר בשורות מות, לא איחר הדבר - אלא נזדרז: 'וישלח אותם משה'. אבל יהושע, כיון שבא להלחם עם ל"א מלכים, אמר: 'אם אני הורגם מיד, מיד אני מת, כשם שעשה משה רבינו.' מה עשה? התחיל מעכב במלחמתם, שנא': 'ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה'. אמר לו הקב"ה: 'וכך עשית? הריני מקצר שנותיך י' שנים!' ".

לפי זה נוכל אולי להסביר את הנחמה (בלי מרכאות) של עולא. הוא לא התכוון לומר שבתו של רב שמואל בר יהודה היא חסרת תועלת, להיפך! היא הועילה הרבה. היא קידמה את העולם. את שליחותה היא כבר עשתה! לכן הגיע זמנה להפטר מן העולם.
ברור שלא רק לנביאים או לאמוראים יש שליחות בעולם. לכל אדם מישראל יש שליחות, ולשם כך הקב"ה ברא אותו. כל אדם צריך להשתדל מאוד לגלות מהי שליחותו, ולהשתדל כפי יכולתו למלא אותה בנאמנות, ורק כך הוא יצא ידי חובתו לבוראו.