פרשת חוקת - הדרך הראויה להשפיע על העם

evenבבואנו לעיין בפרשת "מי מריבה", מוצאים אנו את מנהיגי האומה נענשים בחומרה רבה "לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם" (במדבר כ', י"ב) על חטא ש"אינו מתפרסם בכתוב" (רמב"ן כ', ח'). מתוך כך, "כבר רבו הדעות בענין חטא מי מריבה, והיה ספק אצל רבים במה חטאו משה ואהרון" כפי שכותב הספורנו (כ', ח') (1). אנו נתבונן בפרשה לא מתוך עמדת שפיטה כלפי גדולי האומה, אלא מתוך הציווי ללמוד את תורת ה' ולהפיק ממנו לקח מוסרי, שזוהי ענינה של התורה בהביאה לפנינו את מעשי האבות ושאר גדולי האומה.

 

מתוך גישה זו לא נסקור את שלל הפירושים המוצעים לפתרון פרשתנו (האב"ע מביא תשעה פרושים והאברבנאל מביא אחד עשר), אלא נלך בכוון שאחזו בו כמה מפרשני הפשט, ומתוך דבריהם נסיק את הלקח המוסרי שפרשה זו מלמדת.

נפתח בדברי הכתוב: "וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן: ... וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ: וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם: וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְאֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם:" מבאר רש"י: "לפי שלא צוה המקום להכותו אלא ודברתם אל הסלע." ובעקבותיו נכדו, פרשן הפשט, הרשב"ם: "לא צוה הק' לקחת את המטה להכות בו הסלע כמו שעשה ברפידים שכת' שם והכיתם בצור ויצאו ממנו מים, אלא המטה צוה לקחת להראות בו קשי מרי שלהם כדכת' למשמרת לאות לבני מרי, אפס בדבור ידבר אל הסלע לתת מימיו" (כ', ח'). אך דוקא על טעות זו יש מקום ללמד זכות על משה, שכן בפעם הקודמת שמשה נתקל במצב כזה ציוה אותו ה': "עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ ... וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם..." (שמות י"ז, ה'-ו'). אלא, שנראה שהבעיה בהכאה היא לא המעשה עצמו, אלא הדרך בה הדברים נעשו. כפי שמבאר הרשב"ם בהמשך דבריו על הביטוי "הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם": "בשעת הרמת ידו במטה ויך בו את הסלע פעמים, אז אמר להם דרך כעס וחימה..." (כ', י') כפי שמבאר המדרש"צווח עליהם שמעו נא המורים" (במדבר רבה י"ט, ט')

הרמב"ם בהקדמה לפרושו על פרקי אבות מוסיף בכוון זה עומק מוסרי "וחטאו, עליו השלום, היה, שנטה אל אחד משני הקצוות במעלה ממעלות המידות, והיא הסבלנות, כאשר נטה אל הכעס, באומרו: "שמעו נא המורים". דקדק ה' עליו שיהיה איש כמוהו כועס בפני קהל ישראל, במקום שאין ראוי בו הכעס. (סוף פ"ד משמנה פרקים)

רש"י במקום אחר (במדבר ל"א, כ"א) מסביר כיצד הכעס הוביל לטעות ההכאה בסלע: "וכן בשמעו נא המורים ויך את הסלע, ע"י הכעס טעה. (2)

בבואנו לעמוד על שורש הענין, יש להבין מדוע בתחילה ציוה ה' על ההכאה והיא היתה מבורכת? ומדוע עתה לאחר ארבעים שנה, כאשר עם ישראל מחציף פניו כלפי הקב"ה,הכעס כלפיו מגונה והכאה לפניו בסלע היתה טעות?

המדרש מסביר "ודברתם אל הסלע, והכיתם לא נאמר, א"ל כשהנער קטן רבו מכהו ומלמדו כיון שהגדיל בדבור הוא מיסרו, כך אמר הקב"ה למשה כשהיה סלע זה קטן הכית אותו שנאמר והכית בצור אבל עכשיו ודברתם אל הסלע שנה עליו פרק אחד והוא מוציא מים מן הסלע" (ילקוט שמעוני רמז תשס"ג). כלומר, הדרישה ממשה ואהרון, מנהיגי העם, היתה: היה עליכם לדעת שזו לא הדרך להנהיג ולחנך את העם. את העם יש להוביל בסבלנות, מתינות ובדיבור, אך לא בצווחות, כעס והכאות.

רעיון מעין זה כותב בעל העמק דבר (כ', י') "שמעו נא המורים - החל להוכיח את העםובא לקצף ולא דיבר כדרך תוכחה ברכות, אלא ברוגז ובוז לרבים ואמר - המן הסלע הזה נוציא לכם מים - טועים אתם במה שאתם סבורים לעשות נס להוציא מים, לא כן, הלא זה הסלע כבר נעשה לטבע, ואילו לא קלקלתם מעשיכם לא היה נפסק טבעו. ועתה קלקלתם מעשיכם וקפחתם פרנסתכם, ואמר משה דברים אלו בכעס עד שנעלמה ממנו הלכה ברורה להגיד לרבים, ושימצאו אח"כ לב לתפילה כמו בעצירת גשמים.

נמצאנו למדים מתוך פרשתנו, שהדרך להנהיג ולהשפיע על ציבור, הן שומרי מצוות ועל אחת כמה וכמה ציבור שאינו שומר מצוות, היא בנחת, הסברה ושכנוע בדרכי נועם. נשתדל אף אנו כאן בישיבתנו להיות מובילים ומשפיעים ונזכה בעז"ה שישמעו דברינו ויפלו על אוזניים קשובות ולב מבין.


(1). כך גם כותב הרמב"ם בסוף פ"ד משמונה פרקים: "והרבה יישאל: איזה חטא חטא ? "
(2) מקור דבריו מהספרי על פרשת מטות פיסקא ה' : "משה רבינו לפי שהיה בכלל כעס בא לכלל טעות. ר' אלעזר אומר בג' מקומות בא לכלל כעס ובא לכלל טעות. ... כיוצא בו אתה אומר ויאמר אליהם שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים מהו אומר וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים."