פרשת חוקת - כוח ההתמדה

hatmadaבפרשתנו אנו קוראים על מותו של אהרון הכהן. מיד אחר כך, עוד לפני שעם ישראל מספיק להתאושש, נוחתת עליו צרה נוספת:
(א) וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי: (ב) וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם: (ג) וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה: 
השאלה הראשונה שיש לשאול היא: על מה ולמה?!  לא נזכר כאן כל חטא, שכעונש עליו היה ראוי שתהיה מלחמה, ועוד שבני ישראל ינחלו תבוסה. אם כך למה? על כך עונה רש"י במקום (ד"ה וישמע הכנעני):

 

   - שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכו', כדאיתא בר"ה (דף ג א).

וזו לשון הגמרא:
וישמע הכנעני מלך ערד, מה שמועה שמע - שמע שמת אהרן, ונסתלקו ענני כבוד, וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל. והיינו דכתיב (במדבר כא, כ) ויראו כל העדה כי גוע אהרן, ואמר רבי אבהו: אל תקרי ויראו אלא וייראו. אם כן, מובן מה הגורם – מותו של אהרון והסתלקות ענני הכבוד. אך עדיין לא מובנת ההצדקה שבמאורע. ממשיך רש"י במקום:
ועמלק מעולם רצועת מרדות לישראל, מזומן בכל עת לפורענות:
יושב הנגב – זה עמלק, שנאמר (במדבר יג, כט) עמלק יושב בארץ הנגב. ושנה את לשונו לדבר בלשון כנען, כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב"ה לתת כנענים בידם והם אינם כנענים, ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען, אמרו נתפלל סתם, שנאמר אם נתון תתן את העם הזה בידי:
 זהו פשט מפתיע – בפסוק מדובר על הכנעני ולא על עמלק! בוודאי שזו לא ההבנה הפשוטה של הפסוק. מה הביא את חז"ל לפרש שזה עמלק? להבנת עניין זה, יש לעמוד על פן מרכזי בדמותו של אהרון, שחסרונו הוא זה שגרם למלחמה. 

ידוע סיפור מות שני בני אהרון, שהקריבו אש זרה לפני ה'. וזו תגובתו המפורסמת של אהרון, כפי שהיא מתוארת בפרשת שמיני (ויקרא י, ג):
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן"
וכך מפרש הרשב"ם במקום: בקרובי אקדש - בכהנים גדולים הקרובים אלי לשרתני אני רוצה להתקדש, ולא שיתחלל שמי ועבודתי. שכן אמר לי הק' והכהן הגדול מאחיו וגו' את ראשו לא יפרע ו[את] בגדיו לא יפרם [וגו'] ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו, הא אם לא יצא קידש - ואין מוקדם ומאוחר בתורה - ולכך אל תניח העבודה, שאתה כהן גדול, ולא תצא ולא תחלל אלא יתקדש הק' ועבודתו על ידך: ועל פני כל העם אכבד - זהו כבוד שכינה שרואה בניו מתים ומניח אבלו בעבודת בוראו: וידום אהרן - מאבילותו ולא בכה ולא התאבל, שכן כת' ביחזקאל בן אדם הנני לוקח ממך את מחמד עיניך במגפה וגו' האנק דום מתים אבל לא תעשה, אף כאן וידום ממה שהיה רוצה להתאבל ולבכות. וזהו מוסר ואמיתת פשוטו.
אהרון מתגלה כאן בשיא גדולתו! למרות הצער הגדול והאבל הנורא, הוא לא מפסיק בעבודת במקדש, וממשיך בעבודתו. אהרון דבק ללא פשרות בתפקיד שהקב"ה הטיל עליו! זהו ביטוי לתכונה הבולטת של אהרון – ההתמדה. 

ביטוי נוסף לתכונה זו ישנו בפסוקים הבאים, מתחילת פרשת בהעלותך (במדבר ח'):
(ב) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת: (ג) וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה:

וכך מפרש רש"י (ד"ה ויעש כן אהרן):
   - להגיד שבחו של אהרן שלא שינה:

זהו השבח שהכתוב רואה לציין בעבודתו של אהרון – ההתמדה בעבודת ה'. לכן גם נבחר אהרן להיות הכהן הגדול במשכן, שיסוד הקביעות שבו הוא מאוד מרכזי. רואים זאת היטב בפרשת פקודי, שם חוזרת פעם אחר פעם בתיאור התפקוד של כלי המקדש, ההדגשה שהעבודה צריכה להתבצע "תמיד". 
לכן כשמת אהרון, חסרה לעם ישראל אותה התכונה של ההתמדה בעבודת ה'.
וכך מספר המדרש, רו
ת רבה, פתיחתות ד"ה ד ר' יהודה:
מה עשה הקב"ה הפליג דעתו מהם קימעא ובאו עמלקים ונזדווגו להם לישראל, שנאמר (שמות י"ז) ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים, ועוד באו כנעניים ונזדווגו לישראל שנאמר (במדבר כ"א) וישמע הכנעני, אמר הקב"האין בכם אמנה של ממש אין אתם מאמינין לדבריכם הפכפכין אתם, שנאמר (דברים ל"ב) כי דור תהפכות המה בנים לא אמון בם.

עם ישראל הפכפכים, משנים את דבריהם, כל רגע אומרים דבר אחר, נמשכים אחרי עוד אופנה חולפת. וכעונש הקב"ה מביא עליהם את עמלק, שעניינו הוא ההיפך מהקביעות, המקריות, הארעיות:
ספרי דברים פיסקא רצו ד"ה (יח) אשר: (יח) "אשר קרך" - אין קרך אלא שנזדמן לך.

יש לדעת, שגם בימינו ההתמדה היא יסוד גדול בעבודת ה', כמובא בגמרא בברכות (ו:): אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: כל הרגיל לבא לבית הכנסת ולא בא יום אחד - הקדוש ברוך הוא משאיל בו.

להתמדה יש כוח. כאשר היא מופרעת, זה לא מוצא חן בעיני הקב"ה, והוא כביכול הוא מברר מה קרה. מכאן נלמד בחיי ביום יום שלנו לדבוק בתכונתו של אהרון, כל אחד בעבודת ה' המוטלת עליו, וכך נוכל להתקדם במדרגתנו הרוחנית.