פרשת פנחס - האדם נברא למען הזולת

lechitzat_yad"יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה, אשר יצא לפניהם... ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה". לאחר שנאמר למשה רבינו דיני הנחלה וירושה בחלוקת הארץ, אומר ה' למשה שיעלה אל הר העברים, יראה את הארץ ויאסף אל עמיו. מיד מבקש משה מהקב"ה שימנה לו מחליף "אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם". יש לשאול בעניין זה:
א) לכאורה ההקשר בין בקשתו של משה ובין הנאמר לפניה ברור. הנה זה עתה הודיעו הקב"ה על סיום תפקידו, ועל כן הוא מבקש את מינוי מחליפו. אולם פלא הוא על משה רבינו ע"ה, שידע על התקרב מועד סיום תפקידו עוד כשהכה בסלע במדבר צין ואעפ"כ השהה את בקשתו עד זמן מותו. וכי לא מן הראוי שתהיה חפיפת תפקידים בין משה ובין מחליפו?
ב) דבר נוסף שיש להתפלא עליו הוא: שכל אדם בטבעו הרגיל כאשר היו מודיעים לו חס ושלום שעומד לקבל עונש או שהולך למות מה שהיה עושה ראשון זה ללכת להתפלל שה' ישנה את הגזירה, אבל משה רבינו מה שמעניין אותו זה "מי ינהיג את העם:?

 

על השאלה הראשונה: מובא בשם ר' מנחם מנדל מקוצק: "ומדוע לא ביקש על כך משה עד עתה... אלא משום שקודם למעשה זימרי חשב כי בודאי ימלא את מקומו פנחס קדוש ה'. אבל עתה, אחרי שראה קנאתו לשם ה', אע"פ שזה היה מעשה גדול מאוד... אעפ"כ אמר משה זה קנאי לא יכול להיות מנהיג ישראל, לכן ביקש עתה "יפקוד ה' איש על העדה".
כסיוע לדברים: רש"י על המילים "אלוקי הרוחות" - אמר לפניו ריבונו של עולם גולי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהיה סובל כל אחד ואחד לפי דעתו". כלומר משה רבינו אומר לקב"ה שמתוך ההכרה האלוקית בשונות ובהבדלים שבין איש ואיש, בודאי ידע ה' מי יתאים להיות סובל כל שינוייהם וכל גחמותיהם. משה, בהיותו מנהיג לאומותו במשך 40 שנה, למד לדעת שהנהגה צריכה סבלנות וסובלנות, ואף למד לדעת שכשם שפרצופיהם שונים גם דעותיהם שונות וצריך מנהיג הציבור להלוך בסובלנות, ובסבלנות עם כל גווניהם. מי שהוא קנאי, אף אם קנאותו קדושה היא לה' יתברך בלבד, יתקשה להיות סובל כל אחד ואחד לפי דעתו. לכן, רק עכשיו כאשר גילה משה את עוצמת קנאותו של פינחס, הבין שפנחס לא יתאים להיות מנהיג של ציבור וצריך לחפש מנהיג אחר.

אנו רואים עד כמה משה היה עסוק בבחירתו של המנהיג הבא, וזה מה שהעסיק אותו בלבד וזה מביא אותנו לשאלה השניה: "למה?" תתפלל תנסה להציל עצמך. אנו רואים מיהו משה רבינו מיהו המנהיג שהנהיג את עם ישראל, שמניח את צרכיו, מתרומם מעל לצורכי החיים שלו, ודעתו צלולה לדאוג אך ורק לצורכי עם ישראל, וכל דאגתו מה יהיה עם ההנהגה, עד שמסיח דעתו ומשכיח מעמו את כל הצער הפרטי שלו.

כתוב בתהילים מזמור מב: "כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך..." שואל המדרש (ילקוט שמעוני), התחיל: "באיל" לשון זכר ואח"כ ממשיך לשון נקבה: "תערוג"? אלא אילת כאשר היא יושבת על המשבר ללדת כיון שרחמה קטן וצר אז מצטערת (צער הלידה) ועורגת לקב"ה, ואז ה' עונה לה ומזמין נחש ומכישה בבית הרחם, ומיד בית הרחם נפתח. "אפיקי מים" - שהאילה היא החסידה שבחיות, ובזמן שהחיות צמאות, מתכנסות אצל האילת, והיא חופרת ומכנסת קרניה בקרקע ועורגת לקב"ה, וקורע לה את התהום והמים עולים לה. 

כלומר: כאשר מזדמנת לאילת שתי הצרות יחד, כשהיא יושבת על המשבר ומצטערת בכאבים גדולים של חבלי הלידה (צערה פרטי), ובאותו רגע באות החיות הצמאות אליה (צער רבים) אז מה עושה האילת? דוחה את צערה הפרטי ומתרכזת בצער החיות הצמאות, ומתאמצת לערוג לקב"ה לבקש הימנו רחמים למים.

ובזה מיושב הפס' שמתחיל בלשון זכר ומסיים בלשון נקבה: האילת עושה עצמה כ"זכר" לגבי צער הלידה, כמו שזכר אינו חש בצער לידה ואינו יודע יסורים אלו, כן היא עושה עצמה חרשת, אוטמת ליבה לצער של עצמה, וכולה מסורה לצער הזולת.

וזה מה שמשה הראה לנו שכרגע הצער הפרטי שלו, שהולך למות לא מעניין אותו כרגע, אלא מה שמעניין אותו זה מי יהיה המנהיג והממשיך. 
וגם אנו צריכים ללמוד לקח חשוב - האדם לא נברא בשביל עצמו, אלא למען זולתו!