פרשת ואתחנן

מאת: לביא הנדל

קטגוריה: מ. פרשת ואתחנן

 

 בואו תשמעו סיפור על תלמיד אחד בישיבה קדושה ומפורסמת (שלא נזכיר את שמה...).

בימים ההם לא היו התלמידים משרתים בצבא ולא עיסוקים אחרים היות ובגלות אירופה היו נתונים. רוחות סוערות נשבו אז בעיירה האירופאית ; אלו קוראים לעלות ציונה ואלה קוראים להשתלב במקצועות המתועשות, אלו לתחיה עברית ואלה לתחייה תרבותית.

 

 

והיה התלמיד שוקד בתורתו, בה יהגה ובה חפצו. וידע ללמוד ביום אחד את מה שתלמידים שבדורנו בקושי מספיקים ללמוד בשנה שלמה!!

תאמינו לי, ממש אפשר לשים את גדולת לימודו לצד גדולת לימודו של מרן הרב קוק  גם שמעתי שאומרים שהם היו באמת חברותות... ובישיבה ההיא שרר מתח גבוה במיוחד. והתלמידים היו חשים בכל שעה כעומדים בשעת נתינת התורה, דבר אשר לנו ודאי אין שום יכולת השגה אפילו בקצהו.

והתלמיד העצום הזה, עם כל עוצמת ידיעותיו, לא מצא לעצמו נחת ויישוב הדעת בלימוד התורה. והיה נוהג בזמן לימודו להשקיף בחלונו אל עבר  היער הסמוך ובליבו משאלה לשאוף את מרחבי חיי החופש.

יום אחד השטן נטל רשות לנסותו, ובא לעשות מלאכתו - להסיר את התורה והיראה מלב התלמיד הזה. והיה השטן מעורר רוחות סוערות לרשרש בעצי היער אשר מבעד לחלונו. התלמיד שמם שעה קלה ותיכף יצא לחקור אחר  פשר הדבר... ובצועדו חוצה, הפסיק ממשנתו ואמר; מה נאה אילן זה... בסך הכל הפסיק ממשנתו...

אכן, אתם כבר יכולים לנחש שזהו הסיפור על הידוע בכינוי המשורר הלאומי- חיים נחמן ביאליק. הוא, שבשעת הפסקה קלה, למול עצי היער הסמוך, שבידו אחת דף ועט היה משורר "קן לציפור בין העצים" ובידו האחרת סיגרי', הוא, שלאחר שעת הפסקתו היה שב לבית המדרש ושונה בתלמודו; " ג' דברים משיבים דעתו של אדם; קול מראה וריח"... הוא היה מפסיק שעה. ושעה נהייתה לשעתיים, ושעתיים נהיו למחצית היום. ותורתו נקרעה למחצה לשליש ולרביע. הוא שהיה בהפסקותיו מבקש לקונן בין העצים, לראות  עולם, לשמוע קול ציוץ בעלי כנף, ולהריח בסיגרי'.

ובת קול היתה מכרזת ואומרת; "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" ולא שת ליבו גם לזאת. לכן לא עמדה לו זכות תורתו עד שפירש וחילל שבתות הקודש כשבידו אחת דף ועט ובאחרת סיגרי'.

על אדם כזה נאמר שהוטב לו אילו היתה שלייתו נהפכת על פניו ולא היה יוצא לאויר העולם.  ומה שנותר ממנו לנו, בסוף דבר, זה כמה שירי ילדות שנשמעים אומללים...

נשמע מזעזע ... ואיזה לקח אנו יכולים להסיק מכל זה.

אני מאמין שבדברים כאלו כל אחד צריך לקחת את המוסר האישי שלו, כמובן לא את המוסר של חברו.

ובכל זאת אפשר לדעתי מתוך דברים אלו להבין קצת יותר למה התכוונו אי אלו מרועי-הדור באמרם שבין הזמנים הוא זמן מדרבנן -  זה הזמן בו האדם ניכר במשמעות האמיתית של קביעת עיתותיו לתורה, במעשיו אם נכונים ויפים הם אם לאו. והדברים מסורים אל הלב. ורק בוחן כליות ולב יודע אם לכך או לכך נתכוון...

אז בין אם תלמיד ישיבה נמנה עם הקוראים לצאת למעשי חסד ובין אם לאו, בימי בין הזמנים, אשר מצוות וחסדים רבים מסורים לפתחו של אדם,  כל אחד חייב לראות עצמו עומד בקריאה הגדולה- עולם חסד יבנה.

ובין אם אתה מאמין בשיטה חינוכית זו או אחרת - אתה מחוייב לזכור לא לסור מדרך החינוך. ויש לכל אחד להשמר ביותר בימים אלו במיוחד לפי שהשטן לפתח חטאת רובץ. הוא,שעושה מלאכתו כל הזמן ובלא הפסקות, משחר לפתחך. בהחלט זו עילה מתבקשת להקפיד בהשכמה מוקדמת לעבודתו יתברך, בבחינת הבא להרגך השכם להרגו. כל זאת ועוד יוסיף כל אחד עצה לעצמו להנצל מביטול זמנו לריק.

אמן יהי רצון מלפני אבינו שנזכה כולנו לעלות במעלות התורה והיראה.