פרשת וילך - "ויאמר ה' אל משה הן קרבו ימיך למות"

מאת: הרב משה אדלר

קטגוריה: מ. פרשת וילך

 

"ויאמר ה' אל משה הן קרבו ימיך למות" (דברים פלא, יד). שואל המדרש (דברים רבא ט, ו): "למה נגזר עליו מיתה בזה הלשון הן? רבנן אמר: למה הדבר דומה, לאחד שכיבד את המלך והביא לו דורון חרב חדה. אמר המלך התיזו את ראשו בה. א"ל אותו האיש: אדוני המלך במה שכיבדתיך, בה אתה מתיז את ראשי?

 

 

כך אמר משה: רבש"ע בהן קילסתיך, שכן כתיב: "הן לה' אלוקיך השמים ושמי השמים (דברים פ"י, יד), ובהן אתה גוזר עלי מיתה?

א"ל הקב"ה שכן רע רואה את הנכנסות ואינו רואה את היוצאות (שכן הרואה שמכניסים סחורות לבית חברו חושב ששכנו עשיר גדול, ואינו רואה שאותה סחורה יוצאת ונמכרת, והשכן נשאר כשהיה. רואה הוא את הרווח ולא את ההוצאות). א"ל אי אתה זכור בשעה ששלחתיך לגאול אותן ואמרת לי: "והן לא יאמינו לי" (שמות פ"ד, א)? הוי "הן קרבו ימיך".

יש להבין המדרש: ומה בכך שאותו מטבע לשון (הן) נאמר בחטאי משה? ועוד למדנו דעבירה לא מכבה מצוה (לשון הרמ"ק בתומר דבורה פ"א, ח: "אין הקב"ה אומר עשה 40 מצוות ועשר עבירות, נשארו 30 מצוות וילכו עשר בעשר. חס וחלילה, אלא אפילו צדיק גמור ועשה עבירה אחת, דומה לפניו כאילו שרף את התורה עד שירצה את חובו ואח"כ יקבל שכר כל מצוותיו..."), ומה תשובה השיבו הקב"ה שחטא בהן, הלא סוף סוף גם קילסו בהן, וראוי השבח לכפר על העוון!

 

שמעתי מפי הרב גולדויכט זצ"ל, הסבר המדרש: כאשר יצא ריב"ז מירושלים ועמד לפני אספסיאנוס (גיטין דנו ע"א) "אמר שלמא עלך מלכא, שלמא עלך מלכא. א"ל מחייבת תרי קטלא: חדא דלאו מלכא אנא, וקא קרית לי מלכא? ותו אי מלכא אנא, עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי?".

בודאי דנבזות מצד המלך להתיז ראשו של אוהבו בחרב שהביא לו אותו אוהב, אבל אם אותו אוהב מחויב למלכות גזר דין מות, ולא ביקש חנינה וסליחה, כי אז אכן המתנה עצמה מחיבת את האוהב. בשלמא קודם הבאת המתנה, יכול היה לתרץ מעשיו ולומר שלא ידע כי יש מלך, שלא הבין כבוד מלכות, שלא מרידה הייתה אלא קלות ראש. השתא שבא לפני המלך ורואה תוקפו וגבורתו, עתה מקבל החטא הקודם משקל רב הרבה יותר: אם מכיר אתה במלכות, כיצד מרדת כנגדה לפני כן?

הקב"ה ציוה את משה לגאול את ישראל, ואומר לו במפורש: "ושמעו לקולך" (שמות פ"ג, יח). הכיצד יכול משה להטיח כלפי מעלה: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו לקולי"? ואם עדיין היה מקום לסנגר על משה רבינו שלא היה מודע לתוקף מלכות ה' ויכולתו, בא ה"הן" השני וסתם טענתו, שהרי הכריז שמכיר היטב את גדולת הקב"ה. אמנם שבח גדול ההן השני, אך הוא מחדד את חטא ההן הראשון.

זו כונת המלך במדרש. אם הבאת לי מתנה, א"נ מכיר אתה בסמכות המלכות, וממילא המתנה עצמה (החרב) מחייבת אותך על פשיעתך הקודמת.

 

ויש עוד להעמיק: "הן לה' אלוקיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה" – אינה אמירת עובדה, אלא ביטוי לאמונה חושית: הרי בעליל ה' שולט על שמים וארץ. לפ"ז גם דבריו "והן לא יאמינו לי", מבטאים אמונה שלמה וברורה של משה רבינו כי בני ישראל השקועים בעבודת חומר ולבנים, הנמצאים במצרים למעלה ממאתים שנה, הנמצאים במ"ט שערי טומאה לא יקשיבו לקול הגואל. וכאשר "ויאמן העם, וישמעו כי פקד ה' את בנ"י... ויקדו וישתחוו" (שמות פד, לא), נמצא כי אין להסתמך ח"ו על החושים הטבעיים, על האמונה של משה רבינו! וא"כ נמצא כי גם קילוסו – "הן לה' אלוקיך השמים ושמי השמים", פגום מעט!

שואלים הראשונים, מדוע "ארבעה ראשי שנים הן", "ארבעה שומרין הן" אבל – "ארבעה אבות נזיקין", "ארבעה מחוסרי כפרה"? י"א כי אין בזה משמעות (תוס' בתחילת ב"ק), וי"א דלא כתיבא הן בתחילת ב"ק כיון שמתייחס המשפט אל ההמשך (לא ראי זה כראי זה) ואינו משפט בפני עצמו (תוס' בתחילת ר"ה). ויש שמתרצים דלא שייך למיתני הן, רק היכא דמחולקים בדיניהם ובהלכותיהם ולא יתאחדו רק בשיתוף השם לבד, כשומרים וראשי שנים. כאשר המכנה המשותף גדול – לא כתבינן הן (נחלת דוד). ובספר עשרה מאמרות למהר"ע מפארנו (מאמר חיקור דין ג): "ומה שתירצו (התוס' בר"ה) אינו טעם מספיק, דאיתא בנזיקין... וליתא במחוסרי כפרה. אמנם יפה הרגישו דתנא דמתניתין דוקא הוא, וניחא ליה ליתן הויה דהינו הן לדברים שבקדושה כגון ראשי שנים והרבה מצות תלויות בהם, וגבי שומרים נמי... ונשאר התנא בצדק שלא להוציא מפיו הויה לנזיקין", ועי"ש דארבע אבות נזיקין כנגד ארבע כוחות טומאה ומלאכי חבלה.

א"כ חמור חטאו של משה שצירף הויה לחוסר האימון בעם ישראל, וזה שרמז לו הקב"ה "הן קרבו ימיך".

 

במדרשים אחרים מופיעים הסברים נוספים: "הן קרבו ימיך למות א"ר איבו, אמר משה: רבש"ע בדבר שקילסתיך בתוך שישים רביוא מקדשי שמך, בו קנסת עלי מיתה? ... א"ל הקב"ה למשה אף זו מידה טובה היא שאמרתי לך הן, שנאמר הנה אנוכי שולח מלאך (שמות כג), הן צדיק בארץ ישולם (משלי יא), הנה אנוכי שולח לכם את הלי הנביא (מלאכי ג). [ועוד] וכשם שהעלית אותי על שישים ריבוא, כך אני מעלה אותך לעתיד לבא בתוך חמישים וחמש ריבוא צדיקים גמורים שנאמר הן, הן בגימטריא הכי הוי". (דברים רבא, פיא, ט). ובתנחומא (ואתחנן ו): "אל הקב"ה הן קרבו ימיך למות... אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע בדבר שקילסתיך... בו בלשון אתה גוזר עלי מיתה?... א"ל משה כבר קנסתי מיתה על אדם הראשון...", ובהסברו יש לעיין במדרש נוסף: "משל משה רבינו למה"ד, לאישה מעוברת שהיתה חבושה בבית האסורים וילדה שם בן. גידלתו ומתה שם. לימים עבר המלך על פתח האסורים. כשהמלך עובר התחיל אותו הבן צווח ואומר: אדוני המלך, כאן נולדתי כאן גדלתי, באיזה חטא אני נתון כאן אינו יודע! א"ל בחטא של אמך. כך במשה, כמו שכתוב הן האדם היה כאחד, כתיב הן קרבו ימיך" (קהלת רבא פ"ז, יט, א).

 

מסר חד הוא לימים בהם אנו נמצאים: "אמר הקב"ה... אמרו לפני בראש השנה מלכויות זכרונות ושופרות. מלכויות כדי שתמליכוני עליכם" (ר"ה דטז ע"א). ומפרש הגר"א בפסוק: "כי לה' המלוכה ומושל בגוים" (תהילים כב, כט), כי ממשלה הוא אפילו בכפיה ובעל כורחו של זה שמושלים עליו, אבל מלוכה היא דוקא כשהיא באה מדעתו ומרצונו של זה שמושלים עליו. לכן בפסוק לה' המלוכה מפני ישראל שמקבלים עליהם עול מלכותו, אך בגוים אין אלא ממשלה. זו עבודת יום ראש השנה: להמליך הקב"ה עלינו מדעתנו ורצוננו!

אולם פעמים שמעשה ההמלכה הוא גופא ח"ו עלול לגרום לקטרוג גדול עלינו: אם מלך אני מדוע לא באת עד עתה? אם מלך אני הכיצד יכולת לחטוא במשך השנה בידיעה שיש אדון לעולם? אם מלך אני האם אפשר לתרץ עצמך בתירוצי סרק? אם ידעת כי הן לה' השמים ושמי השמים, הכיצד יכולת לחטוא במיעוט אמונה "והן לא יאמינו לי", "הן בנ"י לא שמעו אלי"! עבודת המלכת הבורא בר"ה מחויבת להיות שלובה בתשובה מלאה על כל פשעינו עוד לפני גישתנו אל המלך.

 

[להעמקה: הן, הא נון סודיב"ק ולכן אינה יחד עם אבות נזיקין. לכך הן אחד שבלשון יוני קורין לאחד הן, ובסוד טטפת. לכך הן מרמזת למיתה (אין הן אלא מיתה שנאמר הן קרבו ימיך, תנחומא בראשית ח) אך ג"כ לשכר ולעילוי].