עשרה בטבת - בין יום הקדיש ליום השואה

מאת: הרב יצחק פייגלין

קטגוריה: מ. תענית עשרה בטבת

עשרה בטבת בנוסף להיותו אחד מארבעת צומות החורבן, הינו גם יום הקדיש הכללי, יום הזכרון לחללי השואה. יום זה נקבע ע"י הרבנות הראשית לישראל בשנת תש"ט (כחצי שנה לאחר קום המדינה).
בעשרה בטבת החל מלך בבל להסתער על חומת ירושלים, כפי שמעיד הנביא יחזקאל "וְאַתָּה קַח לְךָ מַחֲבַת בַּרְזֶל וְנָתַתָּה אוֹתָהּ קִיר בַּרְזֶל בֵּינְךָ וּבֵין הָעִיר וַהֲכִינֹתָה אֶת פָּנֶיךָ אֵלֶיהָ וְהָיְתָה בַמָּצוֹר וְצַרְתָּ עָלֶיהָ …"[1]. הגמ' בברכות ל"ב: מבארת את המשמעות הרוחנית של אותו מצור ע"פ הרישא של הפסוק "אמר רבי אלעזר: מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, שנאמר ואתה קח לך מחבת ברזל ונתתה אותה קיר ברזל בינך ובין העיר." כלומר, עיקר משמעותו של צום העשירי בטבת הינו, ההסתר פנים שהחל במצור ולדאבוננו מלוה אותנו עד ימינו אלה. הסתר פנים זה הגיע לשיאו בלא כל ספק במאורעות השואה האיומה.
ממילא, טבעי היה שהרבנות הראשית לישראל תגלגל ליום חייב זה, צום עשרה בטבת, את המאורע המר האיום, יום הזכרון לששת המיליון קדושי השואה.
בימינו אנו, הציבור הכללי בקושי מכיר את צום העשירי בטבת ועוד פחות מכך את יום הקדיש הכללי. שני גורמים לדבר, האחד, קביעת יום השואה בכ"ז ניסן ע"י ממשלת ישראל תוך התעלמות בוטה מקיומו של יום הזכרון בי' בטבת. הגורם השני לדבר הוא, שגם שומרי המצוות שאמורים היו להישמע לפסיקת הרבנות העדיפו להתעלם מהדבר וליישר קו עם התרבות הציונית החילונית.
נבאר מעט את השתלשלות הענינים, לאחר קום המדינה קבעה הרבנות הראשית את העשרה בטבת כיום זכרון לחללי השואה וכינתה אותו "יום הקדיש"[2]. במקביל המדינה ומוסדותיה קבעו את יום כ"ז בניסן כ"יום מורדי הגטאות"[3]. בחלוף השנים, ככל שזרמו הידיעות על עוצמת ההשמדה וככל שמספר ניצולי השואה העולים לארץ ובונים אותה גדל, נוצר דחף ברור ומובן לקיים יום זכרון ממלכתי משמעותי. האסכולה השלטת במדינה היתה של החלוצים הגיבורים שהקימו את המדינה - מפא"י. תרומתם המכרעת של אלו לא מוטלת בספק, אך בדרך בה הקימו ומיסדו את המדינה רמסו כל ערך שלא השתלב במגמת הציונות החילונית.
כאשר החלו לזרום לבני הישוב בא"י הידיעות על הנעשה לאחיהם בגלות אירופה, מעבר לכעס על הנאצים ועוזריהם החלו לעלות תמיהות, מדוע לא קמו ואחזו בנשק, מדוע לא הגנו על עצמם בעז כפי שאנו בני הישוב יודעים לעשות. התשובות לתמיהות אלו ידועות ואינן מעניננו כעת. מ"מ אותה פטרונות, גאוה, שלוותה תחושות אלו גרמו לאנשי השלטון בישראל לתור ב"כח" אחרי מעשי גבורה בשואה. והנה נמצא שבגטו וורשא (שמנה ½ מליון !!! יהודים בשיאו) היה מרד, המעטים מול רבים. למותר לציין שכאשר המרד פרץ, נותרו בגטו כעשרת אלפים איש (% 2 מכמות היהודים שהיו בתחילה והושמדו) ומתוכם שותפים פעילים במרד היו כמה מאות. אין אנו באים להקטין מערכו העצום של מרד גטו וורשא לדורות שאחרי, אבל יהא זה עוול היסטורי להעמיד את זכרון ששת המיליונים שהובלו כ"צאן לטבח"[4] רק על מעשי גבורה של יחידים שאינם מציינים בכי הוא זה את גודל הזוועה שביצעו הנאצים ימ"ש בבני עמנו.
מתברר, שאותה אליטה ששלטה במדינה הכריעה, שזכרם של המתמרדים חשוב יותר (קיבוץ "לוחמי הגטאות" ו"יד מורדכי" ע"ש מרדכי אנלביץ הי"ד מפקד המרד). כך קרה שמוסדות המדינה התעקשו לקבוע את יום כ"ז בניסן כיום השואה, היום שבו נפל גטו וורשא בידי הגרמנים לאחר קרב גבורה ארוך וקשה.
בשנים האחרונות[5] (עשרים שנה) חל אמנם מפנה ביחס לשואה, והרצון לכבד ולהעריך את כל הנספים בלא הבדל אם אחזו בנשק אם לאו, גרם לכך שהמילה "גבורה" תוגדר מחדש. מעתה, לשמור על צלם אנוש בגטו, לדאוג לזולת בצורה מעוררת השתאות, לקיים מצוות בשואה וכו' כל אלה הנם מעשי גבורה. בין אם נקבל הגדרה זאת ובין אם לאו, ברור ששינוי זה עושה צדק עם אותם ששת המיליונים. לענ"ד הגיע העת לומר שלא גבורה היתה, אלא הסתר פנים של הקב"ה, שגרר אחריו חילול השם שלא היה כמותו, כפי שמתואר במזמור ע"ט בתהילים "נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם… שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם… הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ …לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ:" ובהמשך במזמור פ"ג (המזמור שנהוג לקרא בטכסי יום השואה) נאמר: "אֱלֹקִים אַל דֳּמִי לָךְ אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט אֵ-ל: כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ: עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ: אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד:" דבר זה ראוי וצריך להזכר, כיצד ניסו למחוק שם ישראל מעל האדמה. אין לתאר ואין לשער מה היה גורלנו לולא ניגף הצורר הנאצי בסופו של דבר, בחסדי ה' השואה נקטעה והוקמה המדינה.
מעבר לכל העיוות ההיסטורי שהזכרנו לעיל, לא יכלה הרבנות הראשית לשנות את קביעתה (שקדמה להחלטה על הכרזת כ"ז ניסן כיום השואה) ולצרף את יום הזכרון, יום הקדיש הכללי, ליום השואה שהתקבל במוסדות המדינה. זאת משום שיום זה, בנוסף להיותו פחות מתאים מאשר צום עשרה בטבת (כפי שבארנו בתחילת דברנו), חל בניסן, וכבר נפסק בשו"ע[6] "אין נופלין על פניהם בכל חדש ניסן, ואין אומרים צדקתך בשבת במנחה, ואין מספידין בו, ואין מתענין בו להזכיר בצבור; והבכורות מתענין בו בערב פסח. הגה: גם אין אומרים צדוק הדין בכל חדש ניסן. ונהגו שאין מתענין בו תענית כלל, אפילו יום שמת בו אביו או אמו…"
עתה, למעלה מיובל לאחר הקמת המדינה, הגיע העת; להפסיק את רמיסתה של החלטת הרבנות הראשית בקביעתה את יום עשרה בטבת כיום הזכרון לחללי השואה, לקיים טכסים ולזכור את קדושי השואה בדרך אמיתית וללא סילוף, ולבסוף, להתחיל להיות שותפים בעיצוב דמותה היהודית של המדינה תוך כדי שינוי אופי טכסי הזכרון מצפירות ושירי מקהלה, לארועים עם גוון יותר יהודי כראוי ליום זכרון (יארצייט) שמציינים לכל יהודי באשר הוא.
זו דעתי, אשמח לשמוע תגובות הערות והצעות.
 

[1] יחזקאל ד', ג'.
[2] מתוך נאומו של הרב א. י. אונטרמאן הרב הראשי לישראל בשידורי קול ישראל עשרה בטבת תש"ט (מובא בספר המועדים עמ' 95 הספר יצא בשנת תשט"ז בהוצאת "הארץ" ואינו חשוד על "דתיות" יתירה)
[3] שם עמ' 157 והלאה.
[4] ידוע לי שביטוי זה צורם לרבים מאיתנו וביניהם ניצולי שואה, אך אין זה מונע מאיתנו לחסוף את האמת העגומה שרובם המוחלט של הרוגי השואה הובלו בצורה משפילה זו אל מותם.
מקורו של הביטוי מישעיהו (נ"ג, ז') "נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו:" משמעות הביטוי לעניננו נתפרשה ע"פ הפסוק בתהילים (מ"ד, כ"ג) "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה:"
בתפילת תחנון בהוספות של שני וחמישי, שיבץ עורך התפילה ביטוי זה בדיוק בהקשר המדובר: "הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה כִּי הָיִינוּ לַעַג וָקֶלֶס בַּגּוֹיִם. נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹּאן לַטֶּבַח יוּבָל. לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד וּלְמַכָּה וּלְחֶרְפָּה"
[5] סקירה נרחבת על כך זכינו לשמוע בתשעה באב,
 בביקור המסורתי של הישיבה בבית לוחמי הגטאות.
[6] או"ח סי' תכ"ט סע' ב'.