עשרה בטבת - תרגום השבעים

מאת: הרב משה אדלר

קטגוריה: מ. תענית עשרה בטבת

"כתב בה"ג אלו הימים שמתענין בהם מן התורה והמתענה בהם לא יאכל בהן ולא ישתה עד הערב ... בח' בטבת היה מעשה דתלמי המלך " (טור אורח חיים סימן תקפ ), ומקורו במסכת מגילה דף ט/א "דתניא מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כינסן ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם נתן הקדוש ברוך הוא בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעת אחת". ובנוסח קדום ורחב יותר במסכת סופרים פרק א הלכה ז: "אין כותבין [ספר תורה] לא עברית, ולא ארמית, ולא מדינית, ולא יוונית. כתב בכל לשונות, בכל כתבים, לא יקרא בה, עד שתהא כתובה אשורית. מעשה בחמשה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יוונית, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שלא הייתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה.

שוב מעשה בתלמי המלך, שכינס שבעים ושנים זקנים, והושיבם בשבעים ושנים בתים, ולא גלה להם על מה כינסם, נכנס אחר כל אחד ואחד מהם, אמר להם, כתבו לי תורת משה רבכם, נתן המקום עצה בלב כל אחד ואחד, והסכימה דעתן לדעת אחת, וכתבו לו תורה בפני עצמה, ושלשה עשר דבר שינו בה...".

מגירסת מסכת סופרים למדנו כי תלמי תרגם התורה פעמיים ,כי שינו שלושה עשר דברים (בגמרא מופיעים חמש עשרה שינויים) , שנס ההסכמה לדעת אחת ע"י שבעים ושנים זקנים התרחש רק בפעם השניה , וכי "היה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל ".

ביטוי זה מופיע רק פעם אחת נוספת בתוספתא בשבת פ"א ה"טז "אלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיהו בן גרון כשעלו לבקרו נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל ,ושמונה עשרה דבר גזרו בו ביום. והיה אותו היום קשה להם לישראל כיום שנעשה בו העגל ", ובתלמוד הבבלי שבת יז ע"א "נעצו חרב בבית המדרש, אמרו: הנכנס יכנס והיוצא אל יצא. ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים, והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל. וגזור שמאי והלל - ולא קבלו מינייהו, ואתו תלמידייהו גזור וקבלו מינייהו".

בהסבר ביטוי זה נחלקו הראשונים והאחרונים: לרש"י הקושי היה " לפי שהלל נשיא וענוותן." ומסבירו החתם סופר :" פירוש [לרש"י] והוה כיום שנעשה בו העגל, שאהרן גדול ישראל לא עצר כח ושמע לקולם מרוב ענוותנותו וקשי ערפם של העומדים נגדו, שלא נשאו פנים לאהרן וחור לבטל דעתם מפני דעתו" [פרושים נוספים בבן יהוידע , בעין אי"ה, ועוד]

ואולם יום אֶבֵל זה קשה להולמו : הרי אין זו הפעם הראשונה בה תורגמה התורה !! יתר על כן - בפעמים הקודמות עסקו בתרגום זה גדולי כל הזמנים - משה רבינו ויהושע בן נון : בדברים פ"א ,ה : "בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר ", ופירש רש"י - "באר את התורה - בשבעים לשון פירשה להם" , וכן בדברים פ"כז ,ה - ח : " וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד ...וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב" , וגם שם מפרש רש"י בשבעים לשון. ומקורו בגמרא בסוטה לה ע"ב: " ת"ר: כיצד כתבו ישראל את התורה? רבי יהודה אומר: על גבי אבנים כתבוה ... ר' שמעון אומר: על גבי סיד כתבוה... הביאו את האבנים ובנו את המזבח וסדוהו בסיד, וכתבו עליהם את כל דברי התורה בשבעים לשון, שנאמר באר היטב...". ואתיא באר באר לאבנים שהקים משה בעבר הירדן.

אמנם ביהושע פרק ח הביטוי בפסוק לב הוא :" וַיִּכְתָּב שָׁם עַל הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל " , ועפ"ז מסבירים המפרשים כי אין הכוונה שכתב יהושע את כל חמשת חומשי התורה בשבעים לשון , שהרי " הנה זה זר מאד" [רלב"ג] שמצא מקום לכתוב כל כך הרבה על אבנים , אלא שכתב תרי"ג מצוות [רס"ג ורד"ק] , פרשת הקללות והברכות שבמשנה תורה [רלב"ג] , ספר דברים [מצודות] , דברים מ"ושיננתם לבניך" [רד"ק] ,וי"א שכתב את עשרת הדיברות [דעה ברלב"ג]. אך חז"ל ברור מיללו כי כתב יהושע את כל התורה בשבעים לשון , ומדוע התאבלו בתרגום השבעים ?

יתר על כן - תרגום השבעים אינו התרגום ליוונית האחרון שנכתב : "תני רבן שמעון בן גמליאל אומר אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית בדקו ומצאו שאין התורה יכולה להיתרגם כל צורכה אלא יוונית [ ! ]....רבי ירמיה בשם רבי חייא בר בא, תירגם עקילס הגר התורה לפני רבי אליעזר ולפני רבי יהושע וקילסו אותו ואמרו לו יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ עַל כֵּן בֵּרַכְךָ אֱלֹהִים לְעוֹלָם" ! [תלמוד ירושלמי ,מגילה פ"א ] . מדוע חז"ל בתקופת עקילס (תקופת הרומאים) שיבחו את התרגום ליונית, ובתקופת תלמי (תקופת יון שאחר אלכסנדר מוקדון - לפני נס חנוכה ואנטיוכוס הרשע ) התאבלו עליו ?

החוקרים השונים העלו תיאוריה כי תרגום השבעים היה בראש ובראשונה למטרות הקהילה היהודית באלכסנדריה ששפתם באותם ימים הייתה יוונית, ולצורך צירופה לספריה הגדולה באלכסנדריה. סיפור מפורט על התהוות התרגום נמצא במקור החיצוני "איגרת אריסטיאס". הסיפור שם אפוף אווירה חגיגית ויחסו כלפי עצם מעשה התרגום אוהד. מקובל כי מידת ההיסטוריות שלו מעטה, וכי הוא נועד בעיקר לתעמולה .

על פי בתלמוד ומסכת סופרים ברור כי תביעת התרגום ע"י שבעים ושנים זקנים, ללא הסבר, וללא יכולת לדבר אחד עם השני , מריח ריח של נסיון לעלילה על ישראל , שבסייעתא דשמיא לא הצליח. אך חז"ל במסכת סופרים כתבו במפורש את טעם האבלות : " שלא הייתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה" .

כל מי שקרא ספר בשפת המקור ואח"כ בתרגום יודע כי כמעט בלתי אפשרי לתרגם ספר כראוי : מילים בעלות משמעות כפולה בשפה המקורית אינם נשארים כך בתרגום , פעמים אין תרגום מדויק , החריזה מתקלקלת , המשמעות משתנה. ידוע הוא כי ללמוד ספר אפשר רק בשפתו המקורית : התרגום אינו אלא חיקוי , מוצלח יותר או פחות.

כך למשל "בראשית" יש בה משמעויות רבות לעומת התרגום שיסביר רק במשמעות אחת - at first, ישי העביר "שבעת בניו" ומשמע שיש עוד אחד, אך בתרגום: "seven of his sons", וכן רבים.

התורה הקדושה מסובכת יותר לתרגום : שבעים פנים לתורה יש, כל משפט משמעויות רבות יש בו המשולבות יחד למשפט אחד. תרגום התורה ע"י משה, יהושע ועקילס לא הוו תחליף ללימוד התורה הקדושה, אלא רק כחומר עזר למתקשה, לגויים, ולכל שרצה להתקרב לתורה. ברור היה כי הרוצה להעמיק עליו ללמוד את המקור. לא היה ניסיון לתרגם במדויק את התורה אלא להיפך, המטרה הייתה לוודא שכל קוראי התרגום יידעו שזה אינו אלא תחליף. לא כן היה בתקופת תלמי: בידודם של שבעים ושניים הזקנים מראה כי רצה תלמי לוודא שהתרגום נאמן למקור, שיהווה תחליף לתורה הקדושה, שאפשר יהיה ללמוד את התרגום במקום התורה. זו הסיבה ליום האבל והצום ולהסבר המילים "שלא היתה התורה להתרגם כל צרכה".

לקח רב יש לנו ללמוד מיום זה: עלינו לעיין במקור ולא בתרגום, לבדוק בספרי המקורות ולא להסתפק בספרי הקיצורים האחרונים, ולזכור כי שבעים פנים לתורה יש וכולם באים מבורא העולם.

 

מן המחקר:

מן התרגום עולה כי המקור העברי שהיה מונח לפני המתרגם שונה מנוסח המסורה; סוגיית היחס בין המקור העברי של היוונית ובין נוסח המסורה, והזיקה שלהם אל נוסח עברי קדמון - היא העניין המרכזי המעסיק את חוקרי המקרא בדונם בתרגום השבעים. תרגום השבעים עוּבד פעמים רבות, וכבר במאות הראשונות לספירה קיימים מספר נוסחים שלו, שהעיקריים בהם הם אלו של אוריגנס(הֶכְּספלה) בארץ ישראל, של לוקיאנוסבסוריהושל הֶסיכיוס במצרים.

תרגום השבעים מכיל את תרגום של 24 ספרי המקרא, תרגום ספרים שנכתבו עברית ואבדו, וספרים שנכתבו במקור בשפה היוונית. סדר הספרים שונה מאלו שבנוסח המסורה, וכן גם שמם של כמה מן הספרים.

כאשר החלו לחקור את תרגום השבעים, היו בין החוקרים שהביעו הערכה יתרה למקור הטקסט של תרגום השבעים, ששונה במידה ניכרת מזה של נוסח המסורה, עד כדי כך שחלק מהחוקרים ביטלו את חשיבותו של נוסח המסורה. אולם כאשר התגלו מגילות מדבר יהודה, הסתבר כי ישנם נוסחים נוספים על נוסח המסורה ואין אף נוסח שמתאים בדיוק לתרגום השבעים, ומכאן שהגם שהמצע של תרגום השבעים היה שונה מזה של המסורה.

עדות אחרת היא חיבור בשם "איגרת אריסטיאס", אחד מן הספרים החיצונייםשנכתבו בימי הבית השני. אריסטיאס היה פקיד יווניבחצרו של המלך תלמי השני מלך מצרים (תלמי פילדלפוס). לפיהסיפור העיר הממונה על ספריית המלך את תשומת - לב מלכו שחסרים בספרייה כתבי הקודש שלהיהודים. המלך, שהיה חובב ספרים, שאל לפשר הדבר ונאמר לו שאין תרגום יווני לתנ"ך. תלמי פנה אל אליעזר הכהן הגדול בירושלים וביקש שישלח אליו אנשים חכמים הבקיאיםבתורה ובמלאכת התרגום. הכהן הגדול נענה לבקשה ושלח לו שבעים ושניים זקנים, והםהתקבלו בכבוד רב ונשלחו אל האי פארום שליד אלכסנדריה, שם שוכנו בבית גדול ומפואר, כל חכם בחדר נפרד. הם עסקו בתרגום התורה שבעים ושניים יום, כל אחד לעצמו, ובמלאתהימים האלה הושוו התרגומים ונמצאו מתאימים זה לזה בדיוק גמור. מכאן השם "שבעים" - בלאטינית "ספטואגינטה" וביוונית "הבדומקונטה", היינו "על-פי השבעים".

פילון האלכסנדרוני מספר, שעוד בימיו ערכו תושבי האי פארום מדי שנה יום חגביום סיום התרגוםובאו לשם לא רק יהודים, אלא אף נכרים רבים מאוד כדי לכבדאת המקום שבו זרח לראשונה אור התרגום ולהביע תודה לאלהים בעד חסדו הישן המתחדשלעולמים.

ע"פ התיאוריה המחקרית, יהודי ארץ ישראל טענו, שאי אפשר להיות יהודי שומר מצוות בלי לדעת עברית, שהרי בלעדיה לא ניתן לקרוא ולהביןאת התורה, את המקור העיקרי להלכה. ולכן הם התנגדו בתוקף לתרגום התורה, שהרי תרגוםאינו משקף את המקור במדויק. לעומת זאת סברו יהודי אלכסנדריה - שידיעת העברית נחלשהאצלם במידה מרובה - שניתן להבין את התורה גם בתרגום יווני . ראיה להבדל בין יהדות ארץ ישראל ואלכסנדריה היא ביחס לחכמה היוונית, האם אסורה ללמידה או מותרת.

קיים נימוק נוסף, נסתר, החשוב לא פחות. יש כאן ביטוי למאבק על ההגמוניה ועל המרכזיות של ארץ-ישראל בחיי העם היהודי. העם היושב בציון טען להגמוניה בלעדית ולכן הושם הדגש בנחיצות החיונית של ידיעתהעברית: לעומתם ניסתה הקהילה היהודית באלכסנדריה להשתחרר מההגמוניה הארצישראלית ולהגיע לעצמאות מסוימת, ועל כן שבחו את תרגום התורה ליוונית.
בתקופה מאוחרת יותרנשתנה היחס לתרגום התנ"ך ליוונית, והופיעו תרגומי המקרא בלשון זו. ע"פ החוקרים השבח נובע משני גורמים:

הראשון, תרגום עקילס הגר הוא עיבוד תרגום השבעים לפי פרשנות חז"ל, בעיקר רבי עקיבא מורו. עקילס השתדל לתרגם את המקראבצורה שתשקף את דעת החכמים, בניגוד לתרגום השבעים שדעת חכמים לא הייתה נוחה ממנו, מכיוון שהתבסס על נוסח שהיה שונה מנוסח המסורה.

סיבה שניה נעוצה ללא ספק במציאות ההיסטורית של התקופה: התרגום נערך בשנת 125 לספירה בקירוב, כאשר חכמים קיבלו את הלשון היוונית בארץ-ישראלכעובדה מוגמרת, מכיוון שהיו יהודים שהבינו את התורה רק בלבושה היווני.
עד היום כתבי היד של תרגום השבעים הם בבסיס הכתבים הנוצריים.