חנוכה - סור מרע ועשה טוב

מאת: הרב יצחק סלצר

קטגוריה: מ. חנוכה

בגמרא בשבת אנחנו לומדים על מצות הדלקת המנורה:
"תנו רבנן מצות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך" (שבת כא:).

המצוה היא להדליק נר אחד לכל האנשים שנמצאים בבית. המהדרין מדליקים נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין מדליקים נר לכל יום של חנוכה. והטעם מופיע ברש"י - משום פרסומי ניסא. זאת אומרת שיש יותר פרסומי ניסא כשמדליקים מספר נרות כנגד הימים שנעשה הנס. כנראה כדי שהמספר תהיה מוכר החכמים לא רצו שכל יום ידליקו שמונה נרות אלא שישנה בהדרגה את כמות הנרות משמונה. כאן יש מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל. בית שמאי סובר שמדליקים שמונה נרות ביום ראשון של חנוכה ובכל יום מורידים נר אחד עד שביום האחרון מדליקים רק נר אחד. בית הלל סוברים שמתחילים ביום ראשון עם נר אחד ומוסיף נר אחד כל יום עד שביום אחרון מדליקים שמונה נרות. בגמרא נחלקו האמוראים בטעם של מחלוקת בית שמאי ובית הלל.

"אמר עולא פליגי בה תרי אמוראי במערבא רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא חד אמר טעמא דבית שמאי כנגד ימים הנכנסין וטעמא דבית הלל כנגד ימים היוצאין וחד אמר טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג וטעמא דבית הלל דמעלין בקדש ואין מורידין אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן שני זקנים היו בצידן אחד עשה כבית שמאי ואחד עשה כדברי בית הלל זה נותן טעם לדבריו כנגד פרי החג וזה נותן טעם לדבריו דמעלין בקדש ואין מורידין" (שם).

יש לשאול - מה המחלוקת אם מונים כנגד ימים הנכנסים או כנגד הימים היוצאים? מה ההבדל ביניהם ולמה הם חולקים בדבר? גם לטעם השני כנגד פרי החג, מה הקשר בין חג סוכות וחנוכה? ועוד, למה לבית שמאי לא שייך הכלל מעלים בקודש ואין מורידים ולבית הלל הוא כן שייך?

כדי לענות על השאלה יש לדון איזה נס אנחנו מפרסמים בהדלקת הנס בחנוכה. הגמרא בהמשך כותבת:

"מאי חנוכה - דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה".

משמע מהגמרא שהדלקת הנרות שמונה ימים היא כדי לפרסם את הנס של פך השמן שדלק שמונה ימים. עם תפיסה זו יש כמה בעיות, יש קושית הבית יוסף (בס' תר"ע) שאם הדלקת המנורה היא לפרסם את נס פך השמן אנחנו צריכים להדליק רק שבעה ימים כיון שהיה מספיק שמן ליום אחד והנס בפועל היה רק שבעה ימים ולא שמונה? עוד קשה, שאם עיקר קביעת חנוכה היא כדי לפרסם את נס פך השמן למה הוא לא מוזכר "על הניסים" שאנו מוסיפים לתפילתנו?

התשובה היא, שעיקר הנס הוא נצחון המכבים על היונים והמתיונים. נס פך השמן הוא הסימן מלמעלה שהימים האלו קדושים. וכיון שהמנורה דלקה במשך כל שמונת ימי חנוכת בית המקדש[1] זה סימן שמלמעלה היתה רצון לחנוך יחד עם בני ישראל את בית המקדש ואנחנו ממשיכים לחגוג את חנוכת המקדש מדי שנה כיון שהיתה הסכמה מלמעלה.

אבל עדיין צריך לעיין למה הסימן שניתן משמים לחג הוא המנורה שבגללה אנחנו מזכירים דוקא את הדלקת המנורה מדי שנה בשנה. המהר"ל בספרו "נר מצוה" מסביר למה לשיטת בית שמאי מדמים את הדלקת הנרות לפרי החג. היו בדיוק שבעים פרי החג כנגד שבעים אומות העולם. וכל יום ויום אנחנו מקריבים קרבנות כדי לכפר על אומות הגוים. בחנוכה אנחנו נלחמנו נגד תפיסת הגוים בעד חנוך יהודי, והדלקת המנורה היא הדרך שאנו מטהרים עצמנו מדעות הגוים ולכן יש לעשות זאת כמו בפרי החג, הסימן הוא האור של התורה שדוחה את החושך של הגוים. זה גם תואם את התקופה שבה הימים מתחילים להאריך והאור מתחיל לדחות את החושך.

המחלוקת איננה איך מפרסמים את הנס יותר. אלא איך המסר שבו בחרו בחנוכיה הכי מבורר. אפשר להסביר שהמחלוקת בין בית שמאי ובית הלל היא איך דוחים דעות חיצוניות ולכן מסמלים את זה אחרת עם הדלקת הנרות שמסמל את ניצחוננו הפיזי ועיקר הניצחון הרוחני על המתייוונים.

בית שמאי לוקח הגישה של "סור מרע ועשה טוב" (תהלים פרק לד פסוק טו).
כדי לעשות טוב צריך קודם לסור מרע. שמונת הנרות שמדליקים במנורה מסמל את הרבוי בדעות כמו פרי החג. כל יום עלינו להסיר חלק מהדעות המרובות עד שאנחנו מגיעים לנר אחד ויחיד בדעתו כנגד עם ישראל. אבל להלל היתה גישה אחרת. לדעתו צריך להרבות באור כדי להבריח החושך. האידיאל של בית הלל הוא שכל יהודי לא חייב לחשוב בדיוק אותו דבר רק שבסוף מאיר ומגרש החושך. ולכן בהוספת נרות אנחנו רק מעלים בקדושה ולא מורידים. לפי בית שמאי כל יום אנחנו נכנסים למצב יותר טוב ולכן מדליקים כנגד ימים הנכנסים עד שנכנסים למצב המיוחד. ולפי בית הלל אנחנו מדליקים כנגד ימים היוצאים - בגלל שכל יום הוא מעולה יותר בהרבה מהיום שעבר, וכל יום אנחנו שומרים את הקדושה ומעלים אותה! לא בורחים מאותו יום או מצב כדי להכנס למצב טוב יותר אלא אוחזים בו ולוקחים אותו איתנו, לחזק אותנו, וכך אנו מוסיפים והולכים עד שמגיעים לשיא של שמונה נרות.

המחלוקת בין שתי הגישות הללו מופיעה בכמה מקומות בש"ס. דוגמא אחת היא מקרה בגמרא שבא אדם להתגייר אצל שמאי וביקש ללמד לו כל התורה כשהוא עומד על רגל אחת, שמאי גירש אותו, מה שאין כן כשבא להלל - הוא קירב אותו. לדעת שמאי צריך להסיר עמדות פסולות קודם קבלת התורה ולכן אי אפשר לקבל אדם כזה שחושב שאפשר ללמוד את כל התורה על רגל אחת, או מישהו שרוצה להתגייר על מנת להיות כהן גדול. אבל הגישה של הלל היא לקרב אותו, ללמד אותו הרבה תורה, עד שמתוך ידיעתו בתורה הוא יפרוש מהעמדות הפסולות וישאר רק כל מה שהוא מילא את עצמו כד לגרש העמדות החשוכות.

הרמב"ם כותב בסוף הלכות מקוואות שכדי לטהר מדעות פסולות אדם צריך לטבול עצמו בים של תורה. כשאנחנו נמצאים במקום חושך לפעמים אין לנו הכוח והידע להוציא כל החושך כדי להכניס האור. אלא צריך להכניס הרבה אור עד שאנחנו מסוגלים לדחות את החושך. אנחנו היום חיים בעולם מלא דעות פסולות והרבה פעמים אנחנו לא מצליחים לגרשם. הלכה כמו בית הלל, ומידי חנוכה אנו זוכרים את הנס ש"זדים היו ביד עוסקי תורתך" והנס מזכיר לנו שעלינו להרבות באור ולגרש את החושך. יהי רצון שנתחזק בתורתנו ונאיר את העולם כולו באורו של הקדוש ברוך הוא.

[1] כשחנכו את המשכן ובית המקדש היו שמונה ימי חנוכת הבית, כמו שמצאנו בכמה מקומות בתנ"ך.