פרשת כי תצא - "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע" (קדו

מאת: הרב יעקב סלקמון

קטגוריה: מ. פרשת כי תצא

 

פרשתנו פותחת בפרשת יפת תואר בשני הפסוקים הראשונים של הפרשיה התורה מתארת את המציאות של ההיתר המיוחד של אשת יפת  ובפסוקים יב ויג  מתארת התורה את הפעולות שעל האשה לעשות טרם גיורה וכניסתה לעם ישראל וכך מתוארים הדברים: "וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ:וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה".  (דברים פרק כא/ יב-ג)  מה התורה רוצה להשיג בפעולות אלו?

 

 

ישנם שלוש גישות מרכזיות בהסבר פעולות אלו:

א.  רש"י ורשב"ם וכן רוב מדרשי  חז"ל.

מטרת התורה לגרום לאדם החושק באשה לחזור בו מכוונתו ע"י כך שהיא תעשה  מעשים שיגנוה בעיניו , והוא יעזבנה וישלחנה לנפשה וישא במקומה אשה ישראלית כשרה.

לדבריו כל המעשים הכתובים בפרשה באים לכער אותה וזו לשון רש"י.

ניתן לחזק את הדברים מכך שמיד אחרי התיאור של הפעולות שעליה לעשות נאמר "והיה אם לא חפצת בה" התורה מבינה שלאחר כל התהליך יתכן שהיא תתגנה בעיני לוקחה וניתן אף להרחיב את הדברים ולומר שהתורה רצתה לגרום להתגנות זו.

יתכן ולכך רומזת התורה בשינוי בין המילה שבה מתואר הרצון בהתחלה "וחשקת בה" האדם שרוצה לקחת את היפת תואר פועל על פי ה"חשק" – ללא ריסון שכלי לתאוות.

וכך מצאנו בדברי חמור אבי שכם (בראשית פרק לד/ח) וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה: 

לעומת זה לאחר התהליך נאמר "והיה אם לא חפצת בה" כאן כבר לא מדובר באותה תאוה לא מרוסנת אלא ב"חפץ" רצון שמרוסן על  ידי החשיבה ,או לרצון שנובע ממניע רוחני.

ב. יש שפירשו שאלו מעשי אבלות אך נחלקו מה סיבת האבל .

סיבת האבל  לרמב"ם במורה הנבוכים (ג מא), "האבל הוא לחמלה עליה שתמצא מנוח לנפשה", כלומר אנו מנסים לעזור לה לפרוק את צערה ובאותו זמן "ובזמן ההוא לא יכריחנה להניח דתה ולא יבעלנה".

הרמב"ן טוען שבמקרה זה אין לעסוק בחמלה עליה אלא לתקן את המצב בצורה הטובה ביותר והאבלות נועדה לנתקה מבית אביה ולגרום לה להשלים עם המציאות, וזו לשונו: "ועל דעתי אין הפנאי לחמול עליה, רק שיעקר שם ע"ז מפיה ומלבה, ולכבות עוד גחלת הנדוד והפרוד מאביה ומאמה ומעמה. שאין הגון לשכב עם אשה אנוסה ומתאבלת, כמו שהזכירו רבותינו ז"ל (נדרים כ ב) בממזרים בני גרושת הלב, וכל שכן זאת הצועקת בלבה לאלהיה להצילה ולהשיבה אל עמה ואל אלהיה"

ג. לדעת האבן עזרא הבכי הוא מעשה  אבלות על אביה ואמה יש מי שמסביר שהיא מתאבלת על כך שהם "הפסידו שהם לא התגירו כמותה ויש מי שאומר שהיא אבלה על מותם במלחמה.

והבכי הוא כמנה היהודים כיון שהיא כעת יהודיה.

אך שאר הפעולות שהיא עושה הן פעולות הטהרות מהטומאה שהיתה עליה בהיותה גויה (הורדת שמלת שביה, גזיזת השיער והצפורנים)

ניתן להרחיב את דברי האב"ע ולטעון יש כאן התנתקות מוחלטת שלה מגילולי בית אביה והפנמה ע"י מעשים שהיא אדם חדש במעמד חדש .

גילוח השיער כפי שמציין האב"ע נעשה גם בטהרת מצורע כחלק מטהרתו יתכן וגילוח השיער אינו רק סימן להיטהרות אלא סימן להתחדשות ע"י כך שמסירים מהאדם את כלל הדברים שהיו עליו קודם וניתנים להסרה בין אם מדובר על שיער צפורנים וכד' שהינם חלקים מגופו ובין אם מדובר על דברים שאינם חלק מגופו כבגדיו [במצורע מדובר על פרימה וכיבוס]

אם הדברים נכונים ניתן להסביר כך גם את הגילוח והחלפת הבגדים של הלויים (בבמדבר ח) שסימלה את העלאתם במדרגה לדרגה חדשה של משמשי הקודש.  [רש"י שם כרך את גילוחם לגילוח המצורע ואכמ"ל].

 

רבנו בחיי טוען שפשט הפרשה מדר כנגד היצר הרע וראיתו היא שפרשה זו נאמרה בלשון יחיד. ניתן לענות שהתורה פונה בפרשה זו לחייל הבודד בעניין "יפת תאר" כיון שזה אינו עניין לאומי.

אך גם אם לא ברור שפשט הפסוק עוסק במלחמת היצר ברור מההסברים שאמרנו קודם שהתורה כאן פועלת כנגד היצר או שבאה לתקן מצב מקולקל שנוצר וממילא ניתן ללמוד כיצד עלינו לפעול לאור הנהגת התורה במקרה זה.

א. לגנות את התאות עד כמה שניתן.     ב. לא למהר לחטא אלא לנסות להרויח זמן.   ג. להתחדש ולתקן לאחר נפילה.

בעניין זה של שינוי והתחדשות כותב הרמב"ם בהלכות תשובה: (פרק ב הלכה ד) מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים ועושה צדקה כפי כחו ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו ומשנה שמו כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עון מפני שגורמת לו להכנע ולהיות עניו ושפל רוח.

 

כמו כן מסמיכות הפרשיות בין הפרשיות יפת תואר בן השנואה ובן סורר ומורה למדו חז"ל שהמסר הוא שמי שלוקח יפת תואר סוף ששונא אותה וסופו שנולד לו בן סורר ומורה.

גם כאן רומזת התורה לעניין כללי שבסופו של דבר מי שהולך אחר תאוותיו אינו יוצא נשכר, גם ידיעה זו עוזרת להתחזק בדרך הישר.