פרשת כי תבוא - "עבדו את ה' בשמחה"

מאת: מוטי אלבז

קטגוריה: מ. פרשת כי תבוא

 

 "תחת אשר לא עבדת... בשמחה"

התוכחה שבפרשתנו, ידועה כתוכחה קשה ביותר.

חז"ל אומרים, שלאחר שנאמרה פרשה זו לישראל היה משה צריך לומר פרשה שלֵמה נוספת – פרשת "ניצבים", כדי לעודדם ולחזק את רוחם שנפלה למשמע הקללות. (תנחומא ניצבים).

נשאלת השאלה מהו עיקרה של תוכחה זו, בעקבות מה עלולה פורענות קשה שכזו להתחולל חלילה?

 

 

ובכן בניגוד לתוכחה שבפרשת בחוקותי הבאה בשל "אי קיום" מצוות שמיטה, הרי שתוכחת פרשתנו באה באופן כללי על כל תרי"ג מצוות, והעבירה שעליה מובאים כל הקללות היא: "אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה" גם אם האדם מקיים את כל התורה כולה, אם אינו עושה זאת בשמחה – עונשו חמור ביותר: גלות, שיעבוד, רעב, צמא וכו', וזה תמוה, מדוע קיום מצוות כשלעצמו אינו מספיק?

מדוע מגיע עונש כ"כ חמור על העדר השמחה?

אם נסתכל בפרשתנו מוטיב השמחה מופיע עוד כמה פעמים:

א)       "לא אכלתי באוני ממנו" – שמתודה האדם ואמר שלא אכל מעשר שני וכו' בירושלים כשהיה אונן ואבל, שכן פרות אלו מצווה לאוכלם בשמחה.

ב)       וכן בהבאת הביכורים: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה'...." מכאן אמרו אין קורין מקרא ביכורים אלא בזמן שמחה (פסחים לו:)

ג)        וכן "והיה כי תבוא" כל לשון "והיה" – שמחה כי פירש אור החיים בפרשתנו  - שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ.

הרמב"ם כותב (הלכות יו"ט ו',כ') "הא למדת שהעבודה בשמחה" השמחה היא חלק מפרטי עשייתה של כל מצווה, כל מצווה חייבת להיות בשמחה, כלומר התוכחה באה פה על זה שמקיימים את כל המצוות אבל ללא שמחה, ומאחר שהשמחה היא חלק מפרטי הקיום של כל מצווה ומצווה, נמצא שהמקיים ללא שמחה – לא קיים אף לא מצווה אחת בשלמות.

דברים אלה הם בניגוד להשקפתנו הרגילה על קיום המצוות. אנו מבינים בד"כ, שחסרון בשמחה הוא לכל היותר חסרון של הידור כלשהו, וכד' – ולא היא: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ... עבודה גדולה היא. וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר "תחת אשר... בשמחה"(הלכות לולב ח',טו').

אבל עדיין צריך להבין שגם שהשמחה היא חלק מפרטי קיום המצוות – האם בשל חסרון פרט מפרטי המצווה ראוי שתבואנה קללות שכאלה?

אלא כנראה שאי שמחה בעשיית המצווה זה לא רק האם יחסר לאדם זה פרט מסויים בקיום המצוות אלא יש בכוחה של השמחה להכריע, האם בכלל יקיים אותו אדם מצוות? שכן ללא שמחה קרוב לודאי שהאדם יחדל לגמרי מקיום מצוות התורה => אדם שמקיים את התורה בשמחה מובטח שירצה תמיד להוסיף עוד ועוד, משום שעבודת ה' בשמחה, היא עדות להזדהות פנימית של האדם עם המצוות וראיה לכך שהוא מבין את מעלתן העצומה. למשל: פועל שיודע שמצפה גבוה בסיום עבודתו – עושה אותה בשמחה: ואם רק יוכל, אף יגדיל את שעות העבודה. כך שגם אם העובד בשמחה אינו מקיים עדיין את כל הפרטים – חזקה עליו שיוסיף וילך בקודש, והשמחה היא הערובה הטובה ביותר לכך.  

אך לעומת זאת, מספרת לנו התורה בפרשתנו, מי שמקיים מצוות בהרגשת כפייה, סימן שאין בו אותה הבנה פנימית, ושבעצם היה רוצה להשתחרר מן העול שבצווארו, וגם אם כרגע הוא נזהר בקיום כל המצוות – מעידה התורה, שסופו הוא שיעזוב אותן כליל, ועל כך על שלב סופי זה שיבוא ללא ספק, באה התוכחה הקשה. כי גם אם ימשיך לקיים מצוותיו כמי שקפאו שד, הרי שבניו או תלמידיו יספגו את חוסר החיות שבתוכו והם יממשו כבר את רצונו הכמוס (שכן ברגע שבניו רואים שמקיים את המצוות בלי שמחה וכאלו יש עליו משא אז הם גם מקבלים זאת וממשיכים כמוהו).

  • יש שהסבירו ברמז מהפסוק "תחת אשר לא עבדת ..." אם נסתכל באותיות שמתחת לאותיות "אשר" א - ב  ש – ת  ר – ש  => שבת והכוונה ששבת קודש הוא יום שמחה וכמו שכתב בספרי "וביום שמחתכם" – אלו השבתות וכן בתפילה בשבת: "ישמחו במלכותך", וכן בזמירות שבת: "מנוחה ושמחה.." וכן "יום זה לישראל אורה ושמחה" הרי ששבת קודש הוא יום שמחה.

ולכן, התביעה לעבוד את ה' בשמחה, חובתה כפולה ומכופלת ביום שבת קודש, ומי שעובד את ה' בשמחה כל הפחות בשבת יש ללמד עליו זכות, שכן בחול מחמת כל הטרדות והדאגות לא זוכה לעבוד את ה' בשמחה כראוי, אבל אם גם בשבת קודש שהוא יום שמחה, לא עובד את ה' יתברך בשמחה אז יש תביעה חמורה וזה הרמז בפסוקנו: "תחת אשר (דהיינו שבת גם אז) לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה" אז חס ושלום "ועבדת את אויביך".

לסיום: אנו נמצאים בעיצומם של חודש אלול, ובפתחם של "הימים הנוראים", שם זה עלול להטיל מורא ולהציג ימים אלו באור מוטעה, אין ספק שימי הדין מטילים מורא ופחד. אולם בעיקרם הם ימים טובים. אסור להתאבל בהם, "ואל תעצבו כי חדוות ה' מעוזכם" (נחמיה) אפילו יום הכיפורים, יום צום הגדול, יום טוב הוא. "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב ויום הכיפורים", גם יום הכיפורים חייב בסעודה שמחה אלא שבגלל קדושת היום מקדימים את הסעודה ליום שלפניו. "וכל האוכל בתשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי" יחסו הנפשי אל היום הזה הוא יחס אמיתי, של הזדהות ושמחה. כפרתו שלמה יותר ואמיתית יותר מזה שאינו שמח בכפרתו.

"גילו ברעדה" דרשו חז"ל במקום גילה שם תהא רעדה ורשאים אנו גם לדרוש להפך, במקום רעדה שם תהא גילה, חייבים אנו לשמוח על הזכות הנופלת בחלקנו בשעה שאנו רועדים, כי הרעדה נובעת מתחושת הנוכחות הקרובה של ה' וזוהי משמעותם האמיתית והעמוקה של ימים אלו, מי שאינו שמח בהם, אינו מזדהה עם עומק תוכנם , ואינו שומע את הד קולם האמיתי, שיש בו מסר כפול: "לשמוע גם אל הרינה ואל התפילה".

יהי רצון שנזכה לעבוד את ה' בשמחה ולהתעלות בתורה ובמצוות מעלה מעלה אמן.