פרשת כי תבוא - השמחה

מאת: הרב נחום ברנסון

קטגוריה: מ. פרשת כי תבוא

פרשתנו המציגה מצבים קשים ביותר שבמדה ולא ילכו אחר ה' יבואו על שונאיהם של ישראל בהדגשה שזאת כתחליף ל'תסריט' אחר שהיה יכול להיות של לעבוד את ה' ולהיות בשמחה –הבגידה לא משתלמת:

 

 

      "תחת אשר לא עבדת את ה' א-להיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל"[1]...
בפשטות ההבנה הראשונה העולה במחשבת הקורא בתורה שלא נתקל במושג עבודת ה' כביטוי כללי לקיום המצוות וההליכה בדרכיו, מבין שהשמחה היא מכך שהקב"ה ינעים את חיי העובדו ותוצר לואי כמחווה לישראל יהיה להם תשתית של שפע וברכה שיהיה להם טוב איתו ומתוך כך יהיו שמחים.
אולם הרמב"ם מטמיע בספר ההלכתי המקיף היד החזקה על בסיס פסוק זה ש"השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת הא-ל שצוה בהן עבודה גדולה היא"[2].
מרחיב ומבאר את הדברים יותר רבנו בחיי בעל כד הקמח:
"השמחה במעשה המצווה, היא מצווה מן התורה נצטוה אדם עליה, כי היא עבודה גמורה לה' יתברך חשובה יותר מן המצוה"[3].
ורבנו בחיי על התורה מוסף ומברר יותר:
""והשמחה במעשה המצווה, מצווה בפני עצמו –מלבד השכר שיש לו על המצווה, יש לו שכר על השמחה"[4].
יוצא שאין קיום מווה רק מצווה ביותר שלימות אלא מדובר במצווה אדירה שמיקום קיומה הוא בעת שעושה מצווה אחרת. וכי העשייה מתוך שמחה איננה נלוה מזערי אלא לא פחות מצווה מאשר המצווה האחרת והיא בניגוד למצווה שאולי תועלתיות נוספות יש בה מעבר 'לשמח את הקב"ה', השמחה היא "עבודה גמורה לה' יתברך[5]" והיא "חשובה יותר מן המצווה" בה הוא עוסק שבעשייתה הוא מצווה ג"כ לשמוח.
בניגוד לתפיסות שהכוונה והשמחה הם דברים נלוים למצווה שרק מיפים אותה או מוסיפים לה מעלה, מבררת התורה דוקא כמשיח לפי תומו בתוך תאור חויות קשות שחוסר השמחה איננה תחת שלא עבדו את ה' אלא שלא עבדו את ה' בשמחה.
מבאר עניין זה רבנו בחיי:
"השמחה במעשה המצווה, היא מצווה מן התורה נצטוה אדם עליה, כי היא עבודה גמורה לה' יתברך חשובה יותר מן המצוה. וכתיב 'תחת אשר לא עבדת את ה' א-להיך בשמחה' הענישו בעבודתו כשלא היתה בשמחה".
ולשאלה מניין לך שאמנם זו מצווה מרכזית וכזו שנתבעים עליה כה חמורות ממשיך רבנו בחיי ומבסס זאת:
""וכתיב עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה" וכתיב "רננו צדיקים בה'. וכתיב שמחו בה' וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב. וכתיב שש אנוכי על אמרתך כמוצא שלל רב. וכתיב ושבחתי אני את השמחה. ופירשוהו חכמינו ז"ל דקאי על שמחה של מצווה".
חייבים לעשות את המצווה בשמחה ובכוונה שלמה שאם לא כן נענשים על כך –"יאשימנו הכתוב בעבדן השם יתברך ולא היתה העבודה בשמחה, לפי שחייב האדם על בהתעסקו במצווה. והשמחה במעשה המצווה מצווה בפני עצמו –מלבד השכר שיש לו על המצווה, יש לו שכר על השמחה ועל כן יעניש בכאן למי שעובד עבודת המצווה כשלא עשאה בשמחה, ולכך צריך שיעשה אדם המצווה בשמחה ובכוונה שלמה"4.
מרכזיות השמחה בעבודת ה' מתגלה דווקא ממקור מפתיע במבט ראשון: האר"י הקדוש זיע"א לכאורה מקור של סגפנות כאנטי טזה לחסידות שלכאורה היא המייצגת את מרכזיות השמחה שם את הדגש על השמחה:
"האר"י הקדשו גילה לאיש סודו[6], שכל מה שהשיג בכך שנפתחו לו שערי החכמה ורוח הקודש, הרי זה ניתן לו כשכר שהיה שמח בעשיית כל מצווה, שמחה גדולה לאין ערוך. ואמר היינו דכתיב: 'תחת אשר לא עבדת את ה' א-להיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל'. פירוש מרוב כל –מכל מיני תענוגים שבעולם ומכל זהב ופז רב ואבנים טובות ומרגליות"[7].
האדמו"ר הזקן מבאר שהשמחה היא במהותה מציאות נפשית הטמונה בכל יהודי כמגשים של אהבת ה' הבאה לידי ביטוי בשמחה בה':
"גפן נקראת כנסת ישראל שהיא כל כללות נשמות ישראל...בכל ניצוץ יש בחינת יין המשמח א-להים ואנשים שהיא בחינת אהבה מסותרת לשמוח בה'...אלא שהיא מסותרת מאוד כמו יין הנטמן בענבים...


השמחה יכולה להתגלות כאשר האדם יהיה ב"גובה אמיתי" יכיר את מקומו בעולם והחסדים הגדולים שהקב"ה עשה, עושה ויעשה עמו:

ואי אפשר להוציא אותו כי אם ע"י סחיטה ודריכה בגת...והוי שפל רוח בפני כל אדם...ונפשי כעפר לכל תהיה כאסקופה הנדרסת"[8]

במקום אחר, בתניא בפתיחת הפרק הראשון הוא מעלה את הקושי הגדול בתביעה להיות שמח: ..."ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע... אם יהיה בעיניו כרשע ירע לבבו ויהיה עצב ולא יוכל לעבוד ה' בשמחה?!..."
דרכים שונות יש כדי להתקדם בנקודה אישיותית זאת:
רבי נחמן משתמש בטכניקת "חצי הכוס המלאה:
"כי צריך האדם לחפש בעצמו איזה מעט טוב כדי להחיות את עצמו ולבוא לידי שמחה"[9]
פתרון זה חוזר ומופיע בכתבי הרב זצ"ל:
"שכחת העוונות" וזאת "לשם שמיים כדי להתאמץ בעבודה בשמחה"[10].
יש מקורות מהם שהשמחה שיכת רק ב'לב שלם':
"וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו לה'"[11].
"וישמחו כל יהודה על השבועה כי בכל לבבם נשבעו ובכל רצונם בקשוהו"[12].
הבסיס לכך הוא כנראה "ולישרי לב שמחה"[13].
כך השמחה נובעת מהתקשרות מוחלטת עם זה שבו שמחים .
נזכה במהרה שה"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" יאיר בנו ונזכה במהרה לראות באור פניו המחיכים לכלל עמו:
"ואמר ביום ההוא הנה א-להינו זה, קיוינו לו, נגילה ונשמחה בישועתו".


[1]דברים כח, מז.
[2]רמב"ם סוף הלכות לולב.
[3]כד הקמח אות שמחה.
[4] רבנו בחיי דברים כח, מז.
5 שם כד הקמח.
[6]הכוונה היא לרב חיים ויטל.
[7]ספר חרדים לרב אזכרי.
[8]תורה אור דף לא,א
[9]ליקוטי מוהר"ן רפב.
[10]מוסר הקודש אות רז.
[11]דברי הימים א, כט,ט.
[12]דברי הימים ב, טו,טו.
[13]תהילים צז, י-א ודומה לכך שם יט,ט, שם לב, יא ועוד