מנהגי ט"ו בשבט

tu_bishvat_treeהאם ט"ו בשבט הוא חג ?
בימי ילדותינו לימדונו שט"ו בשבט הוא "חג לאילנות" ! וכפי הידוע אין חג ללא מצוות ומאכלים! ועם קצת מאמץ נוכל להיזכר שהגננות באמת עשו מאמץ לשוות ליום זה מעתה חגיגיות, ואף כשבגרנו ועברנו לבית הספר הקפדנו במצוות החג - נטיעת עצים ברחבי הארץ, עד שהיה נדמה שמדובר בלפחות מצווה מדאורייתא! שכן הפך הדבר ל"מנהג ישראל דין הוא". אח"כ בתנועת הנוער גלינו את מצוות עריכת סדר ט"ו בשבט כהלכתו! שם התענגנו לרוב על פירות שגדלו והתיבשו בטורקיה.

 

 

 לימים כשגדלתי ועברתי לישיבה, הגעתי למסקנה שכל חגיגות ט"ו בשבט הללו הם המצאות והבלים של בני קיבוצים גננות ושאר תנועות נוער למיניהם. וחשבתי שבאמת אין למנהגים אלו כל יסוד ביהדות. עתה נבחן את הדברים מעט יותר לעומק ונראה מהו באמת ט"ו בשבט ! וכיצד ראוי לחגוג אותו בצורה יהודית ?

 מהו ט"ו בשבט ?
נתחיל מן היסוד,המקור לט"ו בשבט הוא מהמשנה: "אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם. בְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים. בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי. בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבְלוֹת, לַנְּטִיּעָה וְלַיְרָקוֹת. בְּאֶחָד בִּשְׁבָט, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ" (ר"ה פרק א' משנה א').
למדנו, שט"ו הוא ראש השנה לאילנות, אך מה בכך ? ירצו האילנות שיחגגו לעצמם, במה זה קשור אלינו בני האדם ? התשובה לכך היא שיש ליום זה משמעות להלכות תרומות ומעשרות, "אֵין תּוֹרְמִין ... מִן הַחָדָשׁ עַל הַיָּשָׁן, וְלֹא מִן הַיָּשָׁן עַל הֶחָדָשׁ, וְאִם תָּרְמוּ, אֵין תְּרוּמָתָן תְּרוּמָה" (תרומות פרק א' משנה ה'). משמעות הענין היא שאין לעשר מפירות של שנה שעברה (לפני ט"ו בשבט) כדי להתיר פירות שנתחייבו במעשרות בשנה החדשה (לאחר ט"ו בשבט), וכך מובא במסכת ר"ה "תנו רבנן: אילן שחנטו פירותיו קודם חמשה עשר בשבט - מתעשר לשנה שעברה, אחר חמשה עשר בשבט - מתעשר לשנה הבאה" (ר"ה ט"ו:), ונלמד הדבר מהפסוק "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה" (דברים י"ד, כ"ב). ענין נוסף הקשור ליום זה הוא היום בשנה בו מסיימים למנות את שנות הערלה ונטע רבעי.
עתה משנתברר שעיקר ענינו של יום זה הוא תאריך טכני לשתי הלכות מתוך מצוות התלויות בארץ, נברר מה מיוחד דוקא בתאריך זה. שאלה זו נתבררה בגמרא (ר"ה י"ד.) "אחד בשבט ראש השנה לאילן (1). מאי טעמא? אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: הואיל ויצאו רוב גשמי שנה, ועדיין רוב תקופה מבחוץ. - מאי קאמר? - הכי קאמר: אף על פי שרוב תקופה מבחוץ, הואיל ויצאו רוב גשמי שנה". בירושלמי מובא טעם אחר והוא המוכר והידוע "חד אמר כבר יצאו רוב גשמי שנה כולה וכבר רובה של תקופה מבחוץ וחורנה אמר עד כאן הן חיין ממי השנה שעברה מיכן והילך הן חיין ממי השנה הבאה" (ר"ה פ"א ה"ב).

מנין א"כ החגיגיות ליום זה ?
עד עתה ראינו את מקורו של ט"ו בשבט ומה ענינו, אך לא ראינו דבר וחצי דבר על כך שיום זה יום חג הוא ! הראשון שעסק בענין הוא רבינו גרשום מאור הגולה, וכך נשאל הרגמ"ה "וששאלתם צבור שבקשו לגזור תענית שני וחמישי ושני, ופגעו בו בתענית ראשון ט"ו לשבט, אם יש לחוש לראש השנה ולדחות התענית או לא ? " והשיב הרגמ"ה: "כך דעתי נוטה שהתענית נדחה לשבת הבאה ויש לחוש לר"ה שבו לדחות התענית לשבת הבאה שלא מצינו תענית בר"ה ותנן (ר"ה דף ב') ד' ראשי שנים הם באחד בניסן באחד באלול ובא' בתשרי ובא' בשבט דברי ב"ש וב"ה אמרי בט"ו בו וכל דקתני בהדי הדדי אמרינן דומיא דהדדי נינהו הכא נמי כיון דג' מינייהו לית בהו תענית והספד רביעי נמי לא" (שו"ת הרגמ"ה סי' י"ד).
רבינו גרשום מאור הגולה מחדש שלא רק יום טכני לפנינו, אלא יום שיש בו מעין ראש השנה וכשם שראשי השנה האחרים אסורים בהספד ותענית כך גם יום זה יש בו איסור לנהוג עצבות ! פסק זה צוטט גם בשו"ת המהר"ם מרוטנברג, ונפסק להלכה בספר תשב"ץ קטן סימן ק"י בשם המהר"ם בהגמ"י הלכות שופר פ"א אות א', ובמרדכי על ראש השנה סי' תש"א.
דין זה נפסק גם בשו"ע "צבור שבקשו לגזור תענית שני וחמישי ושני, ופגע בתענית ט"ו בשבט, התענית נדחה לשבת הבאה כדי שלא יגזרו תענית בט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות" (או"ח סי' תקע"ב סע' ג'). עד כדי כך מודגש ענין השמחה ביום זה לגבי איסור תענית שכותב המג"א על דברי הרמ"א שמותר לחתן להתענות ביום חופתו גם בניסן כך: "בניסן מתענה - דאינו אלא מנהג, ונ"ל דה"ה ל"ג בעומר ומר"ח סיון עד שבועות ובימים שבין יוה"כ לסוכות אבל באסרו חג וט"ו באב ובט"ו בשבט אינו מתענה כיון שמוזכר בגמ' " (או"ח סי' תקע"ג ס"ק א').
עוד נגזר מכך שט"ו בשבט יום שמחה הוא שאין אומרים תחנון ביום זה. וכך מובא בספר המנהגים (מלפני 600 שנה) המבאר את מנהגי אשכנז בתוך הימים שבהם "אין אומרים לא תחנון וצדקתך וצדוק הדין". וכן נפסק בשו"ע: "נהגו שלא ליפול על פניהם בט"ו באב, ולא בט"ו בשבט, ולא בר"ח, ולא במנחה שלפניו" (או"ח סי' קל"א סע' ו').

אך עדיין יש לתמוה, מה ענין השמחה ליום זה ? ואם יום דין הוא על מה נותנים את הדין ביום זה ?
ה"שם משמואל" על פרשת בשלח בענין חמשה עשר בשבט נותן תשובה מחשבתית: "יש להתבונן בענין יום ט"ו שבט שאין אומרים בו תחנון, הלוא מה שהוא ר"ה לאילן הוא דבר טבעי שיצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה, ומה ענין שלא יאמר בו תחנון, אחר שאין בו קדושה ולא מצוה ולא נעשה בו נס ולא ענין מעניני ישראל. ונראה דענין האילן הוא המחבר את הפרי לארץ, והוא ממוצע בין הארץ לפרי, ויש בו כח המחבר. ונראה שרמז יש בגימטריא שלו אילן גימטריא צ"א כמספר שני השמות הוי' ואד', אשר שמים וארץ מתיחסים אליהם, והוא חיבור שמים וארץ. ומן מהותו של האילן בגשמיות נלמוד על רוחניותו וע"כ נמשל בו האדם כדכתיב (דברים כ') כי האדם עץ השדה, כי צורת האדם הוא לחבר העליונים והתחתונים, באשר יש בו נשמה מהעליונים וגוף נושא הנשמה מהתחתונים. ולפי האמור יובן היטב ענין ט"ו בשבט שאין אומרים בו תחנון, שהוא באמת זמן שמחה לישראל הרוצין לעבוד את ה' בבהי' לב ולא בקרירות רוח ומצות אנשים מלומדה".

אך נראה לענ"ד שניתן למצוא תשובה פשוטה יותר לענין מתוך עיון במנהגי החג!
מנהג אכילת פירות בט"ו בשבט
נשוב עתה למנהג לאכול פירות ביום זה. כתבנו בתחילת דברינו שאין מקור למנהג זה בפוסקים, אך אין זה נכון! מתברר שסדר ט"ו בשבט כפי שמייחסים בטעות לתנועה הקיבוצית נוסד לפני מאות שנים ע"י חכמי צפת מיסודו של האר"י. אמנם כפי שרואים היום יש כאלו שעשו בו שינויים והפכו את הסדר הנ"ל לדבר מודרני, אך יסודו קדום כאמור. סדר ט"ו בשבט נדפס לראשונה בספר "פרי עץ הדר" לחכם ספרדי קדום שדר בעיר עזה ת"ו.
למדנו שהמנהג לאכול פירות בט"ו בשבט מקורו קדום וקדוש, ואף בקהילות האשכנזים נהגו כך וכן מובא במג"א בשם ספר "בני יששכר" ש"בט"ו בשבט - ראש השנה לאילנות. נוהגין האשכנזים להרבות במיני פירות של אילנות" (סי' קל"א ס"ק ט"ז) וכן פסק המשנ"ב (שם בס"ק ל"א).
ועדיין יש לתמוה מה ענין אכילה זו? הרי לא מצאנו מצוות אכילה כאן כמו בפסח או מצוות סעודה כמו בשבתות וחגים. בכדי להשיב על כך נעיין בדין הקשור לנוסח ברכת "מעין שלוש", הטור בסי' ר"ח מביא את דברי הסמ"ג: "י"א ונאכל מפריה ונשבע מטובה, ואין לאומרו שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה אלא לקיים מצות התלויות בה" ומעיר על כך: "ובה"ג ישנו וא"א הרא"ש ז"ל לא היה אומרו". כלומר לדעת הטור אין להתרברב על כך שאנו נהנים מפירות הארץ! הב"ח שם חולק נמרצות על קביעה זו וטוען: "תימה הלא קדושת הארץ הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ ... ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו ונאכל מפריה ונשבע מטובה כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובה".
דרך נוספת לבאור מנהג אכילת פירות בט"ו בשבט מובאת בדברי ר' צדוק הכהן מלובלין: "ומנהג זה לאכול פירות אף שלא נזכר בקדמונים רק בספר למהר"ם חאגיז אבל מנהג ישראל תורה ואומרים מהרב הקדוש הרבי מלובלין זצוק"ל שהוא עצמו תורה. וזה ענין חודש שבט שנוצר באות צדיק לתקן במדת צדיק יסוד עולם וכמו שאמרנו שכל החודש בפרשיות שובבי"ם שבהם הזמן לתקן הפגם במדה זו. ואז הזמן לזכות לקדושת הארץ שיהיה האכילה מתמצית קדושת ארץ ישראל וכמו לעתיד שתתפשט קדושת ארץ ישראל בכל העולם. ויכולים לזכות שתתפשט קדושת ארץ ישראל בכל משכן ישראל כמו שנאמר ופרצת ימה וגו', ועל כן בשבט ראש השנה לאילן והטעם שיצאו רוב גשמי השנה בארץ ישראל ובא זמן חנטת הפירות. ובחוץ לארץ אף שיבאו אחר כך הגשמים מכל מקום עיקר הזמן לזכות לתמצית ארץ ישראל שיהיה האכילה בקדושה הוא בשבט ועל כן נוהגין לאכול מפירות האילן בט"ו בשבט" (פרי צדיק לט"ו בשבט - אות ג')
למדנו אם כן, שיום ט"ו בשבט הוא יום מיוחד להתחברות לקדושת הארץ וזה בהחלט ענין לחגיגה, ומתוך כך מובן המנהג לאכול מפירות הארץ בט"ו בשבט! אך החידוש בדברינו שמתוך מהלך אלוקי זה נובעת מצוה נוספת!

מנהג הנטיעות בט"ו בשבט
כפי שראינו עד עתה, לא כל דבר שנראה במבט ראשון חסר מקור, אינו יהודי. וכן הדבר אף כלפי מנהג הנטיעות. אמנם מבחינת האמת ההיסטורית מנהג זה נוסד ע"י הקק"ל וקרן היסוד (גופים חילוניים) שענינם היה לחבר כמה שיותר את הציבור (במיחד העירוני) למאבק על האדמה. כידוע, בראשית המאה עוד לא הייתה מדינה וגם לא צבא, דרך הכיבוש הייתה לא אפשרית, אך מנהיגי היישוב חכמה הייתה בהם, והם השכילו להבין את אשר מנהיגנו היום מנסים לשכוח, שהדרך לשלוט בארץ היא ע"י יישובה, הדרך ליישב את הארץ היא ע"י האחזות בה וזה ע"י נטיעות!
אך האם בידי אנשים שאינם דתיים ניתן הסמכות לקבוע מנהגים? (וראו באיזה אדיקות מקיימים צעירינו מצוה זאת, מי יעז להפסיד נטיעות של החבר'ה בבנ"ע?) על כגון זה אני רוצה לומר "הנח להם לישראל אם אין נביאים הן - בני נביאים הן" (פסחים ס"ו.) שמשמעו שאף שיהודים עושים מעשה ללא מקור, מכל מקום בכך שנהגו בדבר מתגלה שיסודו בקודש. כלומר, שעל אף שיוזמי רעיון הנטיעות לא מתוך תורה עשו זאת, הרי שבלי משים כיוונו לדברי רבותינו ובכך שימשו ע"י נשמתם היהודית צינור להמשך הנבואה.
נסביר את הענין, מובא במדרש "אחרי ה' אלהיכם תלכו, ובו תדבקון וכי אפשר לב"ו לעלות לשמים ולהדבק בשכינה אותו שכתוב בו כי ה' אלהיך אש אוכלה? ... אלא מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחלה הה"ד ויטע ה' אלהים גן בעדן, אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה הה"ד כי תבאו אל הארץ" (ויקרא רבה כ"ה, ג'). לכאורה יש לתמוה וכי מלמדנו הקב"ה שבעת שנבוא לארץ ישראל הדבר המרכזי שיהיה לעסוק בו הוא "מחלקת גינון" ? אלא שאין הענין פה בגינון ונוי, ומסביר ה"אמרי יושר" על המדרש הנ"ל: "ונטעתם, מצוה מצד יישוב א"י וירשתה וישבתה בה", וכן ביאר המהרי"פ: "פי' בכדי לישב את ארץ ישראל והיא מצוה גדולה" וכן פירש ה"עץ יוסף": "כי א"י הוא דוגמת הג"ע בקדושה, והנטיעה בא"י לחזק הישוב הוא דוגמת הנטיעה בג"ע".
מתברר אם כן, שמעשה הנטיעות היא הדרך הנכונה, הטובה והיעילה לקיים את מצוות ישוב ארץ ישראל, ואכן כיוונו אותם חלוצים מבלי לדעת לדברי רבותינו! וכמה עצוב שאלו שמופקדים על ביטחון מדינת ישראל זנחו את דרך החלוצים, ללכת ליישב ולנטוע במלוא מרחבי ארצנו, ועוסקים עתה בחורבן עקירה והרס! ומה מדהים שאויבינו שכניננו למדו מאיתנו, כי לא ינצחונו בחרב אבל הם נוטעים ובונים בכל מרחבי הארץ! ומה אנו עושים בתגובה בונים עוד מגדל בתל אביב ועוקרים מתיישבים בשומרון!
הרי לנו שמתוך עיסוק במצווה "חילונית" כנטיעות מתקרבים למצוות "מסורתיות" כסדר ט"ו בשבט ומתוך כך מתקרבים למצוות דאורייתא של תרומת ומעשרות! בידכם הדבר חיזקו ואימצו!

(1) ואם תקשה ותשאל שגמרא זו לא עונה על ט"ו בשבט אלא על א' שבט נשיבך עיין בתוספות שם ד"ה "באחד" שאומר: "מפרש נמי לב"ה כמו לב"ש אלא קמא נקט דלמר זמן חניטתה של גשמי שנה זו באחד בשבט ולמר בט"ו בשבט וכל החנוטים קודם זמן הזה היינו על גשמי שנה שלפני תשרי".