חג העצמאות - לחגוג עצמאות

magen_david_degel

א. להיות עם חופשי
 מי שינחת לתוך הקהל סביב הבמות יכול לחשוב בנקל שהוא במדינה אירופאית: המשמחים ותוכן השמחה כולו יכול להיות באותה מידה מיובא ממערב אירופה. יתרה מזאת, אחוז גבוה מבין ה'שמחים' אינם יהודים: רוסים ערבים ועובדים זרים השותפים בחגיגות. יש שיציינו בגאווה אם הרמה תהיה 'גבוהה' מספיק: "איזה יופי: ממש כמו באירופה או ארה"ב" מעלים את התהיה "ושמחה מה זו עושה?!".

 
"להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים" מצביע על קשר בין עצמאות העם וחירותו לעצמיותו של העם, האחוד בציון וירושלים. עצמיות תבוא לידי ביטוי בהליכות העם התואמים ונובעים מתוך ועל פי טבעו.
הלבוש החשוף יחסית של המזמרים והרוקדים ב'במות השמחה', (המקובלת לצערינו ברחוב הישראלי ונורמה 'מחוייבת' על הבמה,) האוירה החושנית שבקול, תוכן ותנועה, השירה הלועזית בשפתה או סגנונה (ראפ וכו'), כל אלה מנוגדים לחלוטין להדר הצניעות ההלכתית והאישיותית היהודית - המביעה באופן אמיתי את טבעיותינו ועצמיותינו היהודית! שוב אני מוצא את עצמי באווירה ובארועי שבעה עשר בתמוז הראשון בתולדות עמינו, הבגידה , בו אחרי הברית הנפלאה והניסים הגדולים שה' עשה לישראל במצרים, במקום לחוג בהתאמה לחרותנו ועצמיותינו, סביב לוחות הברית, עליהם נאמר:'"והכתב חרות על הלוחות"- אל תקרי חרות אלא חרות', נפלנו לשיא השעבוד: מחולות סביב עגל הזהב מעשה ידינו, שקַוו טווי לו עם ניחוחות האלילות של כל הזמנים: וקשור מהותית לתרבויות שאותם ה' דחה בבחירתנו אם אלו התרבות המצרית, הכנענית או היוונית. זו חזרה לתקופות איבוד העצמיות שלנו שבגללה נבחרנו ובחסרונה גלינו מהארץ.

 

 בעבר אופי החגיגות היה מושתת על מפגני צבא של 'מלכות ישראל'- גאוות כוחו וגבורתו של צה"ל שעמדה ועומדת לנו ורובינו שותפים לה. בעבר ביטויי השמחה, השירה וריקודי שמחה של הציבור היו המרכז: חוו את ההורה 'דרך הרגליים' עם לכל היותר אקורדיון, הציבור ברבבותיו היה מופיע בפני עצמו ב'שירה בציבור'. לעומת זאת היום כבזמן העגל גודל התקציב קובע את גודל ה'אליל' ש'יופיע' ויועמד ל'תצוגה' על 'הבמה'.
בעבר גם בהשקפה כמו בשירה היתה סינטזה בין העם ועברו: היה מקובל "לחיות עם התנ"ך", מתוך הבנה שזה נכס תרבותי וחיבור לשורשים. היום כשלא יודעים מספיק תנ"ך ותולדות עם ישראל , ארצו ומורשתו, הדגש ממילא הוא יותר על השורשים המתחילים אחרי הגדיעה שפוגשים ב'מסעות לפולין'. לצערי אני חש שהתנ"ך נתפס ויותר ויותר מוכר כמעין 'שריד ארכיאולוגי לא מוכר'.

בניגוד לעבר, בו הייתה תחושה שיש קווי מתאר ברורים של ערכי לאום, גבורה או לפחות ייחודיות ישראלית, היום המאפיין הוא חסרונם.
לאור האמור, בפשטות בבסיס, דפוסי החג ה'חילוני' יש בהם הליכה ב'חוקות הגויים'. כיום המצב חמור בהרבה, שכן יש באופיו הרוחני ניחוחי אלילות וגסות ועד כדי הליכה ב'רוח דרכי האמורי'?!

ב. מוכרחים להיות שמח
נחמה פורתא אמיתית יש למצוא בבשר על אש המנגל.
ודאי שחלק מ'עניינו של יום' הוא להיות שמח וכמילות השיר "הבה נגילה ונשמחה... עורו אחים מוכרחים להיות שמח"! בזמנים שהתורה צוותה עלינו 'שמחה' החיוב יושם באמצעות קרבן חגיגה, שהובא לבית המקדש ולאחר מכן נאכל במקום קדוש. שכן - 'אין שמחה אלא בבשר ויין'.
אמנם, יש שמקפידים לא לאמר 'חג החנוכה' אלא 'ימי החנוכה' כיוון שבחג שאיננו מהתורה לא שייך קרבן חגיגה ועל אותו משקל 'יום עצמאות' ולא חג עצמאות, אולם כשם שבחגי סוכות ופסח שאין לנו בשר קרבנות בכל אופן משתדלים לקיים מצוות השמחה באכילת בשר, כך ראוי גם להגביר ולבטא השמחה ביום עצמאותינו. מזה דורות, נוהגים האשכנזים סביב ימי הקודש שיש בהם חיוב שמחה, להקדים לברכת המזון שיר של "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון הינו שמחים". ודאי וודאי אחר עצמאות ומדינה - כ"ש שזה מעניינו של יום. כך שבית ישראל הרבתי-עממי ש'חוגג' ביום העצמאות סביב בשר 'על האש' מיישם בכך את עניין "היינו שמחים" התואם ל'ממד ערכי בסיסי של שמחה ביום טוב, ממש באופן שקבעו ישראל על אירועים, שאותם עשה ה', שבעטיים זכינו לחרות ישראל בחלק מארץ הקודש שה' הבטיח לנו.

ניתן להוסיף לכך את עצם האוירה של הנהירה לרחובות, פטישי הפלסטיק, (לא אהוב בעיני: הקצף...) סעודה ביתית חגיגית, טיולים ועוד פעילויות שמבטאות: עוסקים בלהיות שמחים "להיות עם חופשי בארצינו".
לסיכום רובד זה יש לומר שבהחלט ניתן למצוא וליצוק ערך רוחני בחלק מהתכנים שאינם 'יהודיים באופיים' כחלק מעניינו של יום. אולם איננו צריכים כיום להתמקד בלהצדיק את הקיים אלא עלינו להתמקד בבנינם, ובבנייננו עימו ומתוכו.
התייחסנו לאופי החגיגות הכלליות ומקומם במסגרת 'חגי ישראל', אולם יש צורך להתייחס ל'ליבת' החג כ'אנשי אמונה'.

ג. "מודה אני לפניך...מודים אנחנו לך"
יש קרבן אחר שממש קשור לעניינו של יום והוא 'קרבן תודה'. קיום חובה זו כיום מתבצע דרך "ונשלמה פרים שפתינו". ברור שעיקר עניינו של יום הוא ההודיה לה' על החסדים העצומים שעשה עמנו ועם אבותינו בהקמת מדינת ישראל, בין בחזרתנו לארץ הקדושה, בין בחרות הדתית והאנושית שזכינו לה כאן, ובין בנסים הגדולים שעשה עמנו בהובילו אותנו לכל זה.

יסוד ההודאה הוא תשתיתי ביותר: הרב קוק זצ"ל מבאר שאומרים 'מודה אני' לפני נטילת ידיים כי 'ההודאה לקב"ה על חסדיו היא כל כך חשובה וראשונית גם במחיר השהיית הטומאה על הידיים'. מאותו הטעם מסביר הרב דוד אבודרהם שברכת ההודאה היא הברכה היחידה שכל הציבור חוזר עליה שנית ובפירוט בחזרת הש"צ. (באופן מיוחד משתחווים בפתיחת ברכה זו וסיומה.)
אולם אין מדובר רק בחובה מוסרית "הודיה לה'" "על כל החסד..." שממלאים את חובתה בשלמות רק כאשר היא בהכרה ,ברגש ובמעשה. אלא גם בהכרה אמיתית בדרכי ה', ב'תעודת הזהות' שלו, ובהכרה במאור הפנים שהוא משדר לנו. זה נעשה כראוי רק כאשר יש הכרה בחסדי ה' כחסדים גדולים, וכחסדים שהוא עשה עימנו באופן ישיר ומכוון, ולא חלילה כאירועים מקריים שאינם מיוחסים למהלכים אלוקיים' או כהבנה הרדודה ביותר, שה' אמנם עושה חסדים, אך אין הוא עושה זאת מתוך שהוא מכיר אותנו.

מדובר על הודאה בכך שהוא העומד אחר הקלעים. הכרה והתבוננות אמיתית כיצד ההיסטוריה המתהווה במהלכים הפוליטיים והצבאיים הם מעשי ה'. בהקשר זה הרבי מלובביץ זיע"א מבאר ההבחנה שבין ניסים לנפלאות שהנפלאות הם גדולים יותר שכן הם מוצפנים ונסתרים – "לעושה נפלאות גדולות לבדו" – שהוא לבדו יודע גודל הנס, ש'אלו ניסים בהם "אין בעל הנס מכיר בניסו". 
הרב צבי יהודה קוק בנו של 'הרואה' היה מסביר על הפסוק "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון", שצריך להתרומם בהסתכלותנו ע"מ לראות דברים כהווייתם מאותה זווית שהקב"ה רואה את הדברים.

ד. "זה היום עשה ה' (הבה) נגילה (הבה נגילה) ונשמחה בו"
אמנם 'דתיים ציונים' שקיצוניים ביותר ברצון לבטא את ציונותם' יצרו מסגרות הלכתיות רחבות ביותר לחוג את יום העצמאות ע"י סממנים דתיים: ברכת שהחיינו, אמירת ברכת ק"ש של ערבית בנוסח של יו"ט, הוצאת ספר תורה וקריאה בו, אמירת הלל שלם בברכה בלילה כבליל פסח ועוד, ואכן יש הבוחנים את הדברים בעיניים הלכתיות ביקורתיות ביותר. אכן חלק מההנהגות נראות כ'קִיצ'ייות' – הפגנתיות יתר הבאה להוכיח משהו לאחרים או לעצמינו. צריך להיות רק ענייניים 'הלכתית' כלפי אלא שהמניע אותם היא ההתלהבות מחסדי ה' שעשה עימנו וחשים שפחד מלהשתמש במסגרות בעלי משמעות הלכתית כמו תופס ברכה, מצביע על חוסר הכרה בכך שיש חיוב לברך הלל ושיש חיוב לברך שהחיינו וכי זה מעיד על חוסר הכרה במה שה' עשה עימנו, וחוששים שלהחמיר בלא לברך היא הקלה בהכרה וביטוי ההודאה. אולם המוקד האמיתי אמור להיות ההכרה שמתוכה אנחנו ניגשים ואומרים תודה - מתוך העיניים של 'הגדיל ה' לעשות עימנו', מתוך 'הינו שמחים'. איננו צריכים להוכיח לעצמינו שאנו שמחים. אנחנו צריכים להוביל את עצמינו להיות שמחים.

ראוי להכיר בגדלות מפעלות ה' עמנו. פגם גדול הוא לכפור או לא להתייחס בהערכה גדולה לחסדים העצומים במערך ניסים נסתרים ולעיתים כמעט גלויים שה' עשה עמנו. לכן על אף ששיקולים הלכתיים טהורים ודאי לגיטימיים כסיבות שלא לעשות דברים מסוימים כגון לא לאמר ברכה על הלל, אולם זאת כל עוד באופן כנה מחפשים את הדרכים להכיר במה ה' עשה עמנו ולהודות לו על כך. הטרדה האמיתית שראוי לשים עליה את הדגש היא כיצד להודות לה' וכיצד להכיר בעצמנו את גודל חסדי ה' ודרכיו, המתגלות לנו דרך הנהגותיו. מתוך כך עלינו למצוא את הדרך הראויה, ולא להתבונן ב'מה חייבים' ומה לא כדאי כי 'יש בזה בעיה'. המחיר של חששות לעיתים חששות רחוקים ומתוך כך התעלמות מחובת תשתיתית ביותר, היא חמורה ביותר.

סוף דבר: 'חוקות הנכרים' הנם דברים שגויים עושים אותם כאופנה ללא טעם וערך, או ללא מקור כל שהוא מהתורה. אי לכך, לכאורה אין בעיה בחגיגות העממיות הסובבות מעשי שמחה השווים לכל נפש 'ילדותית': שירה, ריקוד וחגיגה, כל עוד האווירה והסגנון הנם ערכיים, ואינם פוגעים בדגש של ההודיה לה', או פגיעה בהליכה בדרכי ה' ומצוותיו, אף בעקיפין.

יום העצמאות בתשתיתו ראוי שיהיה יותר דתי – כל כולו קודש, אולם חשוב להדגיש גם את הצדדים שאף הציבור הלא דתי ישמח ויעריך את הדבר הנפלא, והוא ארץ ישראל בידי עם ישראל, בריבונות וחירות ישראל, וזאת אחרי שיבתנו אליה במאות רבבות אחרי גלות בת אלפיים שנה. יש להניח לעמך בית ישראל ללמוד בכלי הלמידה המתאימים להם ביותר את השגחתו ואהבתו של ה' א-להינו אותנו.